שבריר עקיצה בצבעי השלכת.
עין פצועה, על משכבה מתהפכת.
ככל שרואים יותר, כך גם הבלבול גובר.
אתה ואני בקצה סמטה חשוכה. הכל מתחבר.
לכל יש הגיון לא תמיד מובן.
צלצול צורם. קוטע- לבן בין אדום, חום דבש בין לבן.
המגע משתלט, הלא בליטוף חיבה יחיד, ניתן להביע יותר ממיליוני
רגשות חבויים.
ומדוע התנתקת מהחומה המגינה על כולנו?
לנגד עיניי השופט הודיתי באשמה, ומייד הכחשתי את המהומה.  
המנגינה ברקע אינה אלא יצירה מוחית, מפולגת לשטחים.
שטחים של שכיחה וזיכרון.
לא המצאה, אלא דמיון.
לא מילים, אלא ביטוי כאב.
לא שקר, אלא עיוות אמת.
לא מחלה, אלא התקפי חולשה מתמידים, מתחזקים לאור ההתרגשות,
הכובשת מרחבי עוז.
עוז, שחפז להתנפל על אויבו, ללא סיבה מוכחת.
בדרך המיוחדת ניסיתי לגרום לך להבין, עובדות פשוטות כל כך, שכל
אדם מסוגל להבינן.
אך כנראה, שהצמיתות היא זו, העוקפת את ההרגל, וללא ההרגל, הכל
היה מוזר ולא מציאותי.
כעסך מוצדק, אשמתך מוכחת, כשרונך מושחת ותמימותך נגזלת שוב.  
ברך את המובן מאליו. לשונה הושיט ידך, כי חפץ הוא בעזרתך.
ולמרות הקשיים, ולמרות החשש, ולמרות ההתלבטות , ולמרות העבר,
ולמרות ההווה, ולמרות השקט, ולמרות הקור, ולמרות הנועצים מבט,
ולמרות ההרס, ולמרות המיקום, ולמרות המציאות, ולמרות הלא
ייתכן, ולמרות הבגידה-
נשק אותי.