זה היה ביום שרציתי להגיד לך שכדור אחד לראש יפתור את הכל.
בחוץ ירד גשם. ישבנו בתוך הבית מול האש. חם מבפנים כשבחוץ
קפוא. שכבת בזרועותיי והבטת על האש בשקט. הייתי נותן כל מה שיש
ברשותי בשביל לדעת מה רץ בתוך הראש היפה הזה שלך, חשבתי. אני
חשבתי על הסוף שלנו. הסוף שלנו ביחד. טענתי אותו לפני שבאת. רק
צריך להגיד לך, חשבתי. רק לאזור אומץ ולהגיד לך. חשבתי על כל
התגובות בעולם שיכולות להיות לך. ציפיתי שתסכימי. הרי את אומרת
לי שגם לך נמאס מהכל. תכננתי להגיד לך שזה אפילו לא יכאב. גם
לא קצת. כמו...רומאו וג'ולייט כאלה. רציתי להגיד לך שזה בגלל
שאני אוהב אותך ואין לנו מה לעשות במקום הזה. האהבה שלנו הייתה
טהורה מדי בשביל כל הלכלוך מסביב. נשמתי נשימה עמוקה, מוכן
להתחיל לדבר בכל רגע. אבל החלטת להקדים אותי.
"שמת לב שמשהו השתנה בזמן האחרון?" זה מה שאמרת. אמרתי לך שאני
לא יודע למה את מתכוונת. אמרתי לך שהשמיים עדיין כהים ושגשם
עדיין יורד, ומי שהיה שם עדיין מת ואנחנו עדיין חיים. אבל את
לא הבנת אותי.
"לא זה לא זה" אמרת עם ברק מיוחד בעיניים. הסתכלתי עלייך במבט
ריק. לא הצלחתי להבין אותך. אפילו עכשיו אני לא מבין.
"אני רוצה להראות לך משהו" אמרת ולקחת את ידי. קמנו והלכנו
לעבר הדלת. כשפתחת אותה, התכוננתי למשב רוח קר שישטוף אותי.
אבל הוא לא בא. האוויר עמד. כבר לא היה קר והגשם הפסיק לרדת.
חייכת אליי ולחצת את ידי שהייתה נתונה בתוך ידך. ניסיתי לחייך.
אבל לא הצלחתי. לא אני.
"בוא החוצה" לחשת ברכות ואני אחרייך כמו כלב מאולף. אפילו ענן
אחד לא נראה בשמיים. השמש זרחה וקשת בענן מהטיפות האחרונות
נראתה באופק. הבטתי בשעון. חצות. שמחת מאוד. עזבת לפתע את ידי
והתחלת לרקוד לצלילי הטיפות שנפלו מהעלים ומהפרחים. הכל פרח
ואני ידעתי שלא אצליח לקחת אותך איתי.
"תראה איזה יופי" אמרת לי מאושרת. חייכתי חיוך עצוב. הכל היה
כל כך מושלם. וזה סוף העולם.