מקסימיליאן רץ ובידו מכתב לאדון הטירה- הטירה שבראש ההר.
"אדוני, אדוני" הוא צעק, דופק בכל חוזקו על דלתות החומה
המקיפות את הטירה. חריץ קטן בדלת נפתח בחריקת חלודה צורמת,
שגרמה לשערות על עורפו של מקסימיליאן להיזדקר במהירות.
"ברצוני לדבר עם האדון, יש לי מכתב דחוף מן הממלכה!" הוא קרא
בעודו מתנשם עמוקות.
מקסימיליאן היה בחור צעיר בשנת השמונה - עשר לחייו, וכל חייו
סבבו סביב שירות הוריו. שמות הוריו היו - הדונים אורלנדו
ואיווט רופרה.
אימו היתה חולה זה שנתיים במחלה חשוכת- מרפא שאפילו הרופאים
מעבר לים לא יכלו לרפא.
"מה התועלת בכל הכסף אם אין לי אפשרות לעזור לאנשים היקרים
לי?" הוא היה שואל את עצמו בכל פעם שפגש באיווט.
מבעד לחריץ הופיעו זוג עינים אך מקסימיליאן לא השיב אליהן את
תשומת ליבו.
כל מחשבותיו היו נתונות לשליחות הדחופה.
"זהו מכתב שאינו סובל דיחוי!" הוא אמר בדחיפות.