את יושבת לך ברגליים שלובות ושערך מתעופף ברוח. קור מרעיד
אותך, אך את יציבה. הנה, את יושבת על אותה נדנדה ישנה, נדנדת
האושר. פעם מעלה ופעם מטה, כך החיים. דמותך נראית מרחוק. כל
אדם אשר עובר ליד אותו גן ישן מתבונן בך, מה מעשיך? גופך כשל
ילדה, יושבת עם הגב אל העולם, יציבה. מלמדת את עצמך לא לפחד,
מתבוננת בהם בגובה העיניים. ומבטך - עצוב. אזכיר לך זאת שוב,
ילדה, הדרך אל האושר ארוכה, את יכולה. אל תכנעי, הם אינם
יודעים מהו הכאב של הנשמה, לא, זה לא הלב. עכשיו אני בטוחה. את
בטוחה. סגרת מעגל, התמודדת עם פחדיך - וכעת את יודעת, פוסעת
בשביל ובסופו אור. הבטחתי לך, אהובה, חייכי, ומתי שיקרתי לך?
מתי לא קיימתי את הבטחותי? חייכי. "אני לא מפחדת להיפגע...
ואני אוכיח, אני אתמודד עם פחדיי... ואני אוכיח, אני מסוגלת...
כן, אני אוכיח". אילו היו שומעים אותך, ודאי היו חושבים שנטרפה
דעתך, אך לא, אני ואת, אנו יודעות זאת בבירור... זהו עוד שלב,
עוד פסיעה בדרך אל האושר. אושר שאף אדם לא יוכל לקחת ממך בכל
דרך שהיא, האושר שלך. ברגע שתגיעי אל המצב שבו את רגועה. חיוך
על פנייך בכל רגע ובכל מצב. הרגע בו אני ואת נתאחד. זהו הרגע
שבו תהיי מאושרת, במאבק הזה אני איתך. המאבק בדרך אל האושר.