בת 22 לערך, יושבת בדירתה וסוגרת עוד עמוד ביומן הפגישות. יש
לה טקטיקה מאוד מיוחדת, ומאוד מסוגננת לכבוש אותם. היא לא עושה
את זה משיעמום, גם לא מתוך רוע, היא פשוט צריכה את זה, כמו
הרואין לוריד. אם לא היו הם, היא אולי באמת הייתה מתחילה
להשתמש בהרואין בעצמה.
בערב היא יוצאת, עם עוד אחד. מוצא -אשכנזי, עיניים -כחולות,
שיער -בהיר, גובה- ממוצע, מספר הטלפון, שעה -שמונה וחצי בדיוק,
השתחרר לא מזמן, ובעל ראש פתוח.
היא מעכלת את כל הנתונים ומתלבשת בהתאם, מחשוף עדין, אך לא
פרוצתי. מתוחכמת, אך לא יותר מדי אלגנטית. על פי הגובה שלו היא
לא תצטרך עקב גבוה מדי.
לאן הולכים, לאן הולכים... היא מהרהרת - ולבסוף היא מחליטה לתת
לו להחליט. הוא לקח אותה לבר בקצה השני של העיר, היא לא הכירה,
אבל זה לא הפריע לה להשתלט על העניינים. אחת עשרה, הם כבר בדרך
לדירה שלו. היא כבשה עוד אחד. ביום למחרת הוא מתקשר, היא לא
עונה.
הוא ממשיך להתקשר, ואחרי שבוע זה הזמן המתאים לענות. היא מגיעה
אליו, מסמנת וי נוסף ביומן, ונפרדת ממנו לתמיד.
יום למחרת, קורבן נוסף. מוצא -מזרחי. עיניים -חום, שיער-כהה,
גובה - גבוה מאוד, מספר הטלפון, שעה -שתיים עשרה בצהריים, בן
עשרים וארבע, ומבוסס היטב.
היא מחברת כמה עובדות ומתבשמת. לוקחת אותו לפארק, ארוחת צהריים
מלווה ברומנטיקה דביקה. המצב הכספי מחייב הוצאה מינימלית
מסויימת, שהיא מוציאה ממנו, ללא בעיה.
מבט אחד שלו, הוא בכיס הקטן שלה. מסמנת וי קטן בראש, איקס גדול
בלב. היא אף פעם לא עשתה את זה במקומות כל כך ציבוריים, היא
מתחילה כבר להשאב לזה עמוק, ללא הכרה. היא לא שולטת בעצמה.
מחר היא תפסיק, היא מבטיחה לו להתקשר, ולא מתקשרת. עוד לב שבור
בצבא הלבבות השבורים שלה.
והיא מבטיחה, מחר היא תפסיק, ממחר לא עוד גברים, לא עוד לבבות
שבורים. היא כבר לא מאמינה לעצמה, רק הם ממשיכים להאמין לה.
מתחילה לקבל בחילה מההתמכרויות של עצמה. הדרך הטובה ביותר
לעבור את זה היא להתמכר למשהו אחר, משהו שונה. על הסיגריות היא
התגברה עם התמכרות למסטיקים, עכשיו האסטרטרגיה תהיה זהה. היא
כבר יודעת מה היא צריכה לעשות.
יום שלישי. מוצא -אשכנזיה, עיניים -ירוקות, שיער -כהה, גובה
-ממוצעת, מספר הטלפון, שעה -שמונה וחצי בדיוק, סטודנטית למדעי
החברה, ובעלת סטיות מוזרות.
היא מעכלת את כל הנתונים, לוקחת אוויר ומתחילה את המערכה
השניה. |