את יודעת, תמיד הייתי הבובה הקטנה שלה. תמיד היא סירקה אותי
כמו נסיכה, הלבישה אותי בבגדים קטנטנים, הכל סבב סביבי. הייתי
הצעצוע שלה, שנהנתה לשמור עליו ולטפח אותו. תמיד הגנה עליי מכל
רע, לא נתנה שיזיקו לי, לילדה המתוקה והתמימה שלה. עברו ימים,
חודשים, שנים, ועדיין היא האמינה שאני אותה בובה קטנה שלה.
ואני - המשכתי להעמיד פנים שאני צריכה אותה, כדי שיהיה לה במה
להמשיך לשחק.
היא לא רצתה להאמין, התכחשה, אבל בתוכה היא ידעה שאני לא אשאר
כזאת לנצח. יום אחד אני אפרוש כנפיים ואעוף... המחשבה על כך
שלא אצטרך אותה יותר גרמה לה לצמרמורות, והיא העדיפה לא לחשוב
על זה עד שהיא באמת תצטרך ולא תהיה לה ברירה.
יום אחד הכל נגמר. אשליה מתוקה שהייתה נראית כאילו לעולם לא
תגמר - התנפצה. זה קרה לי. לבובה הקטנה והתמימה שלה. היא לא
האמינה שזה אפשרי. היא הייתה מאוכזבת, לא ממני, מעצמה. איך
נתנה לדבר כזה לקרות? ניסתה לקחת אותי לפסיכולוג, שיבדוק מה
עובר עליי, על הבובה המתוקה הזאת, שלא עשתה רע לאף אחד ושהכל
קרה לה בבת אחת. ריחמתי עליה, היא בעצמה זאת שצריכה פסיכולוג.
היא לא מבינה שדברים כאלה קורים לא רק בסרטים? כן, הבובה הקטנה
פגשה בובון, שזיין אותה על הארון, ועכשיו היא בהריון.

תמיד הייתי הבובה הקטנה שלה, ואת תמיד תהיי הבובה הקטנה שלי...