"היא מונחת עליך נהדר, ממש מרזה." הטוניקה היתה בצבע בורדו
כצבע החצאית שאמא קנתה.
זעקת: "זה כל כך משמין אותה.זה ממש נורא, תחזירו את החצאית
לחנות".
אמא עמדה מבוהלת ומבויישת במשמניה ועגילי הזהב החדשים הידללו
מאוזניה כזרועותיה הכבדות.
אני חושבת שבכתה ואולי בכיתי אני.

אהבתי את שלוש קומות החצאית שנראו כמו עוגת חתונה מוכתמת בתות
מעוך,ובכיתי ולא רק משום שלא רציתי להחזיר את החצאית לחנות.
אינני זוכרת מה היה סופה של החצאית, אבל אני זוכרת את סופך.
וכשמתת חשבתי שכעסי על שכעסת על חצאיתי, היה סיבת מותך.

משמני גוף תיעבת.
אינני מבינה מאין שאבת את התיעוב הזה , אולי מדמות אחיותיך
הקטנות והצמוקות ואולי משום שנשאת לאישה, את אימי, אישה גדולה
שהלכה וגדלה ככל שהחיים מילאו אותה בעצב ובחרדות.

וכשמתת ולא בגלל חצאיתי, רציתי שתאהב אותי וידעתי שרק אובדן
מעטפתי הרפודה יפצה אותך על אובדנך. רציתי שתסתכל מבעד לסדיני
האדמה שמעליך ותראיני רזה וקלילה, ומצעדי לא יחרידו עצמותיך.

רצית לשים מנעול על המקרר, כדי שלא אוכל. אבל אימי שתיחרה עימי
על אהבתך, דחסה אהבה לגופי, בשמנת, שוקולד ועוגות. וכך היינו
שתינו: רפודות ודחויות.

וכשמתת לא היה צורך לנעול את המקרר.
גופי דחה את "מתנות אהבתה" וכך הלכתי וצמקתי , הלכתי ושמחתי
ביודעי שאתה אוהב אותי.
וידעתי שתאהבני ,ויכולתי לעשות לגופי מבלי מחריד.
שנים עשיתי לו והתרפדתי.

עד שמראה הטוניקה בצבע בורדו החריד אותי כשאמר בקולך: "את
שמנה, זה ממש נורא".