המלכה בוכה וכשם שתבכה כך יעכרו השמיים ויתרסקו טיפות הגשם
והממלכה תאפיר ותצבע עצמה בצבע מעמקי הים. לו הייתה המלכה ים,
היו סוערים הגלים וירח אשר מלמעלה מביט היה מסיט מבטו אל המלכה
השמחה. אך מכיוון שלא ים היא המלכה אין לו לירח מפלט מלהתעצב,
כי יחד איתה מתעמקות המצולות והגלים בוכים ושמש נמנעת מלעלות.
במרכזה של ממלכה, במרכזה של תעלת מים מעגלית, במעלה מגדל גבוה
ומפואר, יושבת ילדה קטנה שממררת. ודמעותיה זולגות באופן בו רק
דמעותיה של ילדה קטנה יכולות והסדין הלבן הצחור שתחת עיניה
נרטב. טיף, טף, ועוד לחות נחה על הסדין, ווילון המשי המוסט
מפריד בינה לשמיים, בינה לירח. הילדה יושבת על יד מיטה, מקופלת
בתוך עצמה, מקופלת בתוך הסדין, ואור ירח שמבחוץ מאיר אותה באור
קלוש. הים הסוער משמיע קולותיו והילדה בוכה והילדה ממררת וכל
אשר בילדה רועד איתה, וכל אשר בממלכה רועד איתה, וכדי שלא יהיה
בכך ספק, עוצר השעון שעל הקיר מלתקתק בכדי להבהיר שלא שונה רגע
אחד מרעהו, והקול היחיד אשר בחדר הוא קול פגיעת הטיפות בסדין
הרטוב.
עששית מהפינה מפיצה סביבה אור. ולידה מואר, ומואר קצה המיטה
הקרוב לעששית, והילדה בחשכה מייללת, ואור העששית חלש מכדי
להגיע. רק הירח אשר בחוץ שולח קרניו אל חדר הילדה, ובוכה כי
המלכה בוכה, ומשקיע בה את צער ליבו יחד עם החום המועט שהוא
פולט. לו היה הים מלכה, היה מתפשט עצבו אל חדר הילדה, והוא
מנסה להגיע, והוא מנסה להעציב, רק כדי שלא יהיה בודד. אך הים
אינו מלכה וקצרה ידו מכדי להגיע, והילדה רק בקושי רב שומעת את
בכיו. בוכה הילדה עליו, על כל נסיון שבניסיונותיו הכושלים, על
כל פיסת בדידות שבשברי ליבו הרבים.
הילדה קמה ופנתה אל העששית, עטופה סדין משי. היא ניגבה פניה
בסדין והתרכזה בחום המועט המגיע מן העששית. לו הייתה השמש
מלכה, הייתה מחממת את החדר גם ממרחק של מעבר לאופק. לו הייתה
השמש ילדה הייתה בוכה על המלכה והמלכה הייתה בוכה על בכי השמש
כי רק ילדה היא.
לרגע אחד חדלו הרגעים מלהתחלף, והוילון פסק מלהתנופף ברוח,
והעששית פסקה מללחוש והים פסק מלבכות, ומקרוב ניתן היה לשמוע
רשרוש קלוש אשר בשעון. ואז קפץ המחוג.
המלכה קמה להסיט את הוילון כי ידעה שבאה השמש. היא יצאה מן
החדר וסגרה אחריה הדלת. העששית הבהבה ואז כבתה. השעון חזר
לתקתק ואור מן השמש ריצד בחדר, מקפץ בין הקירות.
אשה שמחה הייתה המלכה. ביומה הייתה מבלה בין חבריה ועם בעלה.
חבריה שמחו איתה והיום שמח איתה ואין ספק שלו היה הירח בנמצא
היה גם הוא שמח איתה. רק כאשר יירד שוב הלילה תיכנס לחדרה
המלכה וילדה קטנה תחזור למרר בבכי קט מעל סדין שהתייבש במהלך
היום. יעלה הירח ויצפה בה.
עצוב הוא הירח ביום, עצוב הוא הירח בליל. מנסה הוא להגיע אל
הילדה ולנחמה, ואילו אורו קלוש, וחומו קטן, ועסוקה הילדה בים
שמנסה להעציבה כי בודד הוא, ואילו הירח מאיר את שניהם, והירח
מזיל דמעותיו על טיפות שזורמות. בבוא הבוקר, תשרוף אותו השמש
בחומה ותבריח אותו אל מסתור. שם ישכב בחושך, שעון שעל הקיר
אינו מתקתק לעולם.
הירח ישכב על מיטה, בפינתו של מרתף אפל. מקופל בתוך עצמו,
מקופל בתוך סדין רטוב שצבעו אינו ידוע, שוכב הירח ובוכה על
גורל ילדה אשר לאורו בוכה בלילות. הירח שוכב והילדה אינה עוד
בנמצא. רק המלכה בין חבריה, וחבריה שמחים איתה. הירח מביט אל
השעון שעל הקיר, ואינו יודע את השעה בה הפסיק לפעול, שהרי חשוך
הוא המרתף.
לו היה הירח שמש, היה שמח ביום, שמח בליל. לו היה הירח שמש, לא
היה שוכב בימים במרתף חשוך עם שעון, שגם לו היה הירח שמש לא
היה רואה את השעה בה הפסיק לפעול, כי מעטות הן שנתות המעגל,
ואין הנצח מצוי ביניהן.
יודע הוא כי בלילה תבכה שוב הילדה, ועל כן בוכה הוא. ילדה תהיה
שוב בבואו של ירח ולאור קלוש תבכה, מוסתרת מאור העששית. לקראת
בוא בוקר תקום הילדה, תנגב דמעותיה ותתחמם לאור העששית. המלכה
תסיט את הוילון והשמש תבוא. ואילו הירח כבר לא יהיה שם. בשוליה
של ממלכה לא קיימת, בשולי מרתף מוזנח, ישכב הירח וימרר נשמתו
על ילדה קטנה שדמעותיה זולגות. דמעה אחרונה אשר בליל מתעודדת
מאורו של הירח. ובטרם ידע זאת - תתנפץ.