אני לא יודעת, לא ידועת למה אני יושבת פה בכלל ורושמת את זה,
אני לא יודעת מה אני רושמת... אני רוצה לרשום משהו אבל אני לא
ידועת מה... אני חושבת על משהו... על מה שקורה... על זה שאני
רושמת הרבה... מתוך הרגל כנראה כבר באיסיקיו, האיסקיו... המקום
היחיד שעצוב לי אני יכולה לברוח אליו, מתייעצת עם אנשים שאני
בכלל לא מכירה, ומשום מה הם תמיד היחידים שעוזרים לי.
בזמן האחרון ניסיתי להיות שמחה כל הזמן, אבל הסתרתי את מה
שבאמת, את זה שאני עצובה, את זה שחרא לי, את זה שבא לי למות...
ואני כבר מכינה את עצמי להתאבדות לפחות פעם בשבוע.
את זה שאני מידי פעם לוקחת שכטה או שתיים, או יותר מאיזה
ג'וינט נחמד ויפה, או מעשנת כמה סיגריות ביום, או שותה ומשתכרת
ועושה שטויות (אני לא מאמינה שכמעט רשמתי:שתויות חחח) אבל
הכל... הכל זה בשביל לחפות על הדברים שבאמת על החברים
ה"מקסימים" שיש לי... חשבתי שהם באמת חברים אבל לא... לפחות לא
כולם... אני תמיד שם בשבילם, מתי שצריך בית להתחבא בו, כתף
לבכות עליה, תמיד...
וכשאני צריכה את זה, כלום, מתעלמים כאילו שלי אין בעיות בחיים,
כאילו שתמיד אני שמחה ועם חיוך על הפנים... אז לא, גם אם זה
נראה ככה.
אבל אני ידועת והם יודעים שתמיד גם אם נריב אני יהיה שם
בשבילם, כזאת אני... אני לא יוכל להשאיר אף-אחד לבד, בלי
אף-אחד, בצד, עצוב, מת.
הגעתי למסקנה שיש לי מן פיצול אישיות כזה... אני יכולה להיות
נחמדה אבל גם אדישה, אבל בעצם גם שקטה וביישנית, אני כבר לא
יועת מה... הכל ביחד אבל זה לא מסתדר, זה מצחיק, אבל זה לא...
אני מבולבלת אני לא יודעת מה לעשות, למה אני כותבת את זה
בכלל?!
זה טיפשי, זה מטומטם, בטח יגידו את זה גם מי שיסתכל על זה...
יכול להיות שסתם משעמם לי?! או ש... בעצם אני מנסה לברוח
מהכל?! או ש... בעצם אני כבר לא יודעת.
פשוט אני רוצה לחיות חיים...
אני מצטערת אם הקטע יהיה לא מובן, אני אפילו לא יודעת למה בכלל
רשמתי אותו.