להתעורר ביום שישי בבוקר ולהרגיש את השלווה, שני סיבובים
במיטה, להתכרבל בשמיכה.
הציפורים בחוץ מחזיקות אותי באזור שבין החלום למציאות, והנה בא
הכלב לוודא שלא קר לי, בפלאפון שיחות שלא נענו מהלילה, חברים
שהתגעגעו רוצים להיפגש.
ושיחה אחת ממך, שתמיד דואגת להתקשר אחרי שאני נרדמת כדי שאני
התעורר ואדע שחשבת עליי.
ומן המטבח קולותיכם בוקעים, שיחה קלה בין בני המשפחה,
הנושאים מתחלפים במהירות, הדוד, העבודה, הדודה, הדירה להשכרה,
קניות, בישולים, החבר, החברה, האירוסין, התוכניות לעתיד,
הנסיעה לחו"ל... קולות צחוק עולים לאוויר.

והילדה שם במיטה, ההיא הקטנה-גדולה, שוכבת לבדה, ומיום ליום
היא מבינה.
שיש לה את השלווה עם הכירבולים שבמיטה, והציפורים לה שרות
ודאגת החברות, הכלב שמחמם את גופה ואהבתה שמחממת את ליבה.

אך הקולות משם לא קוראים לה, היא הבינה כבר ממזמן.
את מקומה ליד השולחן פינו לאורח לא מוזמן.

אך דמעות מעיני יותר לא תראו וממני בקשות יותר לא תשמעו.

מזמן  חשבתי, היום  מבינה, ועכשיו כבר יודעת שאין לי משפחה.