התעורר בבהלה לתוך החשכה לא זוכר היכן. מרחוק נשמעו קולות
צפרדעים רעבות לחברה. אי משם צווחה ציפור לילית. קולות קשים,
שהחזירו אותו אל המציאות הקרה. הוא הסתובב וידו נתקלה באבן
חדה. "לעזאזל," הפטיר בכעס תוך שהוא מנסה להתיישב ,למצוא תנוחה
נוחה יותר. האדמה הקרה והקשה דחתה את גופו הכואב. טיפת טל נשרה
מן הענף היישר על מצחו, מעבירה צמרמורת בגופו. ממילא לא יצליח
לשוב ולהירדם, חשב כשהתרומם ממקום מרבצו, מכה בזרועותיו ומקפץ
על מנת להתחמם. האש שהדליק בלילה כבתה זה מכבר ואפילו הגחלים
סיימו לפני שעה ארוכה את חייהם, משחירים אט אט. הוא חיפש
בכיסיו, אולי נותר שם עוד גפרור, למרות הידיעה שאתמול השתמש
באחרון גפרוריו. משלא מצא מאומה כצפוי, התיישב אוחז בראשו
מהרהר.

ההחלטה החלה להתבשל טיפין טיפין. תחילה ניסה להלחם בה לדחוק
אותה מתוך ראשו אך זו התעקשה לשוב ולחזור. חסר אונים, נתן לה
לחלחל לתוכו חודרת, מתפשטת, כובשת, משתלטת - ניצחה. בעצם....
בעצם למה לא? האם לא יהיה זה הפתרון הכי מוצלח לכל ייסוריו?
עתה העלתה המחשבה חיוך על פניו.

קם ממקומו, תנועותיו  בטוחות, יישר קמט נעלם ממכנסיו, ניער
רסיסי אבק מבגדיו הבלואים. הביט מסביבו וראה במרחק צוק גבוה
ונישא. במבט מחושב העריך את המרחק והחל צועד אל עבר הצוק,
מתעלם לחלוטין מקוצים ומדרדרים שעמדו בדרכו, שורטים את  רגליו.
כל גופו דרוך והחלטי.

בדרך עבר ליד פרדס נטוש. מבלי משים קטף תפוז ודחפו לכיסו. הדרך
אל עבר הצוק הייתה ארוכה ומייגעת ממה שהעריך תחילה. עד מהרה
החל הצמא והרעב להציק לו. תחילה ביקש להתעלם, מתחמם לאור
הרעיון שעוד מעט לא יחוש לא רעב ולא צמא.

אחר נזכר בתפוז המתנמנם בכיסו. הוציאו ובחנו בקפדנות, מתפעל
מקליפתו הצהובה, מחספוסו העדין, ממרקמו הקריר. הוא הביט בתפוז,
כאילו הוא רואה  תפוז בפעם הראשונה בחייו. קרבו לאפו והריח את
הריח החמוץ מתוק. עמד וחיפש בכיסיו. נדמה היה לו, שיש שם איזה
אולר. כשמצאו לבסוף שמח כתינוק. הביט פעם נוספת בתפוז והחל
מסמן בו חריצים סימטריים ומדויקים, אחר קלפו בעדינות ובאיטיות,
אבל בקפידה, כמבצע טקס קדום. אסף בזהירות את הקליפות והניחן
בערמה מסודרת בצידי הדרך, כאילו לומר גם אני הייתי כאן.

כשהיה התפוז נקי וערום כילוד שזה עתה נולד, פרקו  פלחים פלחים,
נזהר שלא לפגוע בציפתם. רק אז נתפנה לאכול, פלח פלח לפיו,
מתענג על תחושת הרטיבות המתוקה, מעבירו לחלל פיו, לועס בכוונה
שלמה, טוחן עד דק לפני שבולעו. הוא חש כיצד  המרץ והכוח שבים
וממלאים את ישותו. לרגע הצטער על שלא קטף עוד תפוזים. אחר נזכר
בתכניותיו. העיף מבט אל עבר הצוק, שהיה עתה מואר וצלול. מעודד
החל שוב מטפס במעלה ההר.

כשהגיע למעלה הצוק, היה תשוש. הוא התיישב על אחת האבנים, קרוב
לקצה, מתמכר לרוח החרישית, המייבשת  את שרידי זיעתו. מזמן לא
חש כה מאושר. לאחר מספר דקות התרומם ממקום מרבצו, ניגש לראש
הצוק כולו מוכן ומזומן לביצוע משימתו האחרונה.

הוא סקר במבטו את היקום המתעורר לפניו, פסע בזהירות עוד צעד
קטן, ואז נתקלו עיניו בדמות קטנה ושפופה. הדמות עוררה את
סקרנותו. לרגע חשב שהוא הוזה. כאן בישימון, אדם? מי המטורף
שיסתובב לו כאן לבדו? מה... מה הוא עושה? הוא כיווץ את עיניו
על מנת להיטיב ולראות. בתדהמה זיהה דמות אדם זקן, שערו לבן
פרוע ומדובלל, בגדיו קרועים. נדמה היה כאילו ריח הזוהמה המקיף
אותו מגיע עד לראש הצוק.

הוא ראה כיצד אותו זקן דוחה, מתכופף באיטיות, אוסף בתאווה את
קליפות התפוז מכניסן לפיו ומתחיל לאכלן.  הזקן הזה באמת השתגע.
למה הוא צריך לאכול קליפות תפוז? הרי הוא אוכל אשפה... אשפה
שאני זרקתי... ואולי, ואולי אין לו משהו אחר? הוא חש כיצד בושה
מציפה אותו. אם אותו זקן דוחה שם למטה מוכן להסתפק בקליפות
תפוז, ואיננו... מדוע זה אני... אני שיש לי אולר, ושזה עתה
אכלתי תפוז שלם חושב... ש...

התבונן פעם נוספת סביבו, נפרד לשלום מקצה הצוק התלול והחל
לעשות דרכו למטה, תחילה בזהירות כדי לא ליפול, אחר במהירות,
כשהוא מצעק אל עבר הקשיש שהחל מתרחק, מדדה על מקלו.

"היי אתה שם, חכה לי!"
"חכה לי, אני יודע איפה אפשר למצוא פרדס מלא תפוזים..."

מתוך אוצר סיפורי הילדות ששמעתי מאמי, בילדותי.  עלי תמיד
השפיע בעת צער, כאב ואכזבה, כשהחיים נצבו בפני "אין כניסה"
ועליך...