שקט מסמא הציף את החדר
ליטוף שבי נתלה במסמר על אחד הקירות
אנחת התרפקות שלי נמוגה כהדהוד רעמים רחוק

יצאתי את הבית, כלבתי דלגה כביש בלי להביט
המתנתי דרוכה ובין הבניינים לא צעדו צללים
לא היתה שם אימת ליל אביב אחרי שהאובך הופג
לא איש, לא אישה, בלחישה נח היום על משכבו בשלום

רק זמזום צליל מתכתי, ספק תיבת נגינה ספק צלצול טלפון,
ניתז קטן אל תנוכיי אזניי, אפסע בעקבותיו והנה אני עומדת
מול צפרדע אשפה גדול וירוק, פתוח למחצה הפח מתרונן
מנגן יומולדתשמח כרטיס ברכת פסטל פשוק, זרוק
בקרביו, מתבוסס ברקב, מתחנן אל מי שמאס בו -
אל תשליכני הו אל...

וניצבת הייתי נבוכה כנגד המחווה שהפכה הערב לזבל
ושותקת הייתי מול הבדידות רחבת הידיים שנפוצה בכל
ובודקת אותי ממששות ידיי חרש בלי לסבול דממה חרבה
וחושבת, זה בסדר, הן עיוורון שקט הבית עודנו קרוב, ותקווה.