יום יום, שנה שנה אני חוזר על אותו דפוס, מזה שנים רבות.
קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש, מתארגן והולך לעבודה. אין
אקשן. אין חוויות. לא שיש לי למי לספר גם אם היו חוויות...
יש שיגידו ששיגרה זה דבר טוב. יציב. חזק.
אני אישית חושב ששגרה... זה קצת... שגרתי מידי. משעמם -ללא
ריגושים.

באותו יום החלטתי החלטה גורלית; לעשות משהו עם החיים שלי.
שינוי... דראסטי.
אני רואה חשבון  פשוט. בן 35 שנים, לא נשוי. רווק. ללא משפחה.
מה הייעוד שלי בעצם? למה אני פה? שאלה מתפלספת למדי רבים
יגידו.
אני בכלל לא אוהב את העבודה שלי. מספרים... אם היו אומרים לי
בגיל עשר שבזה אני יעבוד לא הייתי מאמין. בחיים לא. בכל מקרה
חזרה לעניינינו -הצעד שהחלטתי לקחת.
זה התחיל באותו יום גשום, שיצאתי מן המשרד העלוב למראה,
והמגוחך שלי בקומה התשיעית אל תחנת האוטובוס הקרובה. אפילו
אוטו משלי אין לי... עצוב.
ירד גשם זלעפות. לא הייתה איתי מטריה, ולכן כיסיתי את ראשי בגף
המעיל, והלכתי בזריזות מוטלת. התיישבתי בתחנת האוטובוס הישנה.
היה שומם, קר וחשוך. חיככתי את ידיי זו בזו כדי להתחמם. לא שזה
עזר איך שהוא.
חיכיתי הרבה זמן. באמת.
ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני מחשבות טרודות. את האמת, לפני
שראיתי אותה לא חשבתי בכלל על החיים המשעממים וחסרי המשמעות
שלי. זה גורם לי לתהות: האם להעריך דבר מגוחך זה טוב?! האם
כאשר אתה  מאבד דבר או מחליפו באחר, האם רק אז אתה מבין את
המשמעות שלו?
בכל מקרה, בעודי יושב בתחנת אוטובוס הגיעה בחורה נאה למראה
והתיישבה לצידי. התעניינתי מה בחורה יפה שכמותה עושה בתחנת
אוטובוס. לא שיש בזה כל היגיון, הרי בחורות יפות ומכוערות כאחת
נוסעות באוטובוס. ניחא, היא יפה. מה יש לחשוב יותר מידי?
היא, כמוני, חיככה את ידיה זו בזו, מן הסתם כדי להתחמם. תוך
כדי פיהוק קל התרוממתי ממושבי וזזתי כמה סנטימטרים ימינה
-לכיוון שהיא ישבה בו. לאחר זמן מה, תוך אקטים מגוחכים של
ניסיון להתקרב אליה, הגיע האוטובוס. לא חבל? עלינו עליו שנינו
והתיישבנו זה לצידה של זו על המושבים. היינו לבד באוטובוס. חוץ
מהנהג כמובן.
ירדנו גם באותה תחנה. היא פנתה ימינה. גם אני פניתי ימינה.
למרות שביתי בצד השמאלי, אבל בואו לא נתייחס לפרטים שוליים.
תוך כדי הליכה נכנסו לשיחה על הא ודה ונכנסו לנושאים יותר
אישיים. הגענו לבית שלה. היא הזמינה אותי לעלות. הסכמתי.
נשארתי אצלה כל הלילה. ישבנו ודיברנו על הכל. על החיים, על מלא
דברים, שאיפות. זה התחיל שדיברנו על שאיפות. היא חלקה איתי את
שאיפותיה. היית מצפה שהם יהיו קשורות לקריירה, או לפחות להכנסה
וידע בסיסי. השאיפות שלה היו מוזרות למדיי. היא כמובן הייתה
נועזת. ספונטנית. מצחיקה. אהבתי את זה. אפשרי שאתחבר לאחת כזו?
לא סביר.  
האם השאיפות של האדם עושות את הבן אדם?
שוב, לא סביר.
שכנעתי את עצמי לתת לזה ניסיון. בסך הכל, בחורה יפה או לא?
החלטתי באותו לילה החלטה. לשנות את עצמי מקצה לקצה. וכך עשיתי.
בעצם, אף פעם לא אהבתי את האופי שלי.

אני יכול להישבע שלא הייתם מכירים אותי.
אני והיא, הבחורה מהערב הזה בתחנת אוטובוס, התחלנו לצאת.
בהתחלה זה היה מרגש. זה תמיד ככה. היא ממש שינתה אותי. התפטרתי
מהעבודה במשרד בתחילה, עברתי לדירה שלה ומכרתי את הקודמת שלי.
התלבשתי שונה. אני לא יודע אם בשבילה או בשבילי. אהבתי אותה.
באמת שאהבתי אותה. הינו הולכים לרקוד כל ערב. אהבתי את זה.
קודם לכן לא אהבתי לרקוד. עכשיו אני אוהב.
היינו הולכים גם למסעדות יוקרה. אל תשאלו אותי איך היה לי כסף
לשלם עלינו עכשיו שאין לי עבודה. באמת שנהנתי איתה. זאת כמובן,
עד שלב מסויים.
היא זרקה אותי. ובזה אני מתכוון זרקה אותי לגמרי; היא העיפה את
חפציי מדירתה. התחננתי שתיקח אותי בחזרה. היא אפילו לא הסבירה
לי את פשר מעשיה. חזרתי לדירה הקודמת שלי. בעל הבית הזקן הסכים
לקבל אותי בחזרה. הוא כבר השכיר את הדירה לזוג חדש כך הוא
טוען. אני לא מאמין לו. בשביל לשלם על שכר הדירה, שעלה פלאים,
חזרתי לעבודתי הקודמת. השקעתי אקסטרה בעבודה, וניתקתי קשר עם
חבריי החדשים, שהכרתי בזכות אותה בחורה שפגשתי באותו ערב בתחנת
אוטובוס.
לאט לאט, חזרתי למעמדי הקודם. אותו בחור משעמם, שגרתי ויציב.
כבר לא אהבתי לרקוד. למעשה, שנאתי את זה. את מסעדות היוקרה בהם
ביקרנו יחדיו, לא פקדתי מאז בכל מהלך ימי חיי.
מצב זה גרם לי לחשוב: האם באמת אדם יכול להשתנות? אם כן, זה
יישאר? זה מרצון?
לא, לא נשארתי אותו בן אדם. כן, אמנם משעמם. אך לא משועמם.
לאחר זמן מה, הבנתי. הכרתי אותה שנה. אך היום,  לאחר שנה, לא
הכרתי אותה מעט יותר מאותו פעם ראשונה שפגשתי אותה.

כל פעם מאז הייתי נזכר מחדש באותה בחורה שהכרתי מזמן בתחנת
אוטובוס...