אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כתבתי לבמה. נידמה כאילו עברו
שנים ואת האמת אני לא בטוח אם לא עברו. זה כבר הרבה מאוד זמן
שאני מתייחס למדינה שלי כאל מחסן. אתה זקוק לו בכדי לשמר את
החיים שאספת, אבל לא ממש חי בו. והפעם נכנסתי אליו להוריד עוד
כמה קילו של עפר מסע ולהחליף נעליים לקראת המסע הבא. ככה זה,
כשאתה בחיפוש, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצירות פתע. למען
האמת, לבמה אני לא כותב כי ישנו איזה הסכם אליו אני מחויב בכל
הנוגע לכתיבה. יש כאלה שכותבים, כי כתיבה היא איזה קסם עבורם,
יש הכותבים כמקלט, יש שכותבים כי הם מבקשים להעביר לאחרים את
תחושותיהם ומחשבותיהם ויש כמותי שהכתיבה עבורם היא מקור
הפרנסה. אז כן, אני כותב, או מחבר, או סופר או כל מילת תואר
אחרת, כי אני את האמת לא ממש יודע לתחם את עצמי תחת כינוי כזה
או אחר המעיד על מי שאני. אני עצמי לא יודע מי אני, אז מילה
תגדיר אותי? לא נראה לי כל העניין הזה, אבל ניחא, שמות תואר הם
תמרורים בחיינו ואנשים זקוקים להם בכדי שלא יעשו תאונות. אני
עצמי, לא פעם התרסקתי לתוך עמודי הטון של החיים רק בגלל שלא
הסכמתי לקבל על עצמי את אותם שמות התואר. ככה זה, כשאתה מבקש
"לחיות אחרת" אתה גם "חווה אחרת" לטוב ולרע ושניהם תמיד נעים
על הצדדים הקיצוניים של הסקאלה. אז הפעם נכנסתי למחסן בכדי
לקבל את רשיון הטיס שלי. כן, לפני כמעט שנתיים התחלתי אותו ורק
עכשיו סיימתי, אבל ראבק סיימתי, הוא שלי ועכשיו אני יכול לעשות
רונדלים באוויר עם רוברט השוודי מעל האי שבו אנו חיים, קוסטה
ריקה. רוברט השוודי ודון. שני טיפוסים שאם לא הייתי מכיר את
עצמי לכדי הבנה שכל מה שאני נתקל בו הוא קיצוני, הייתי יכול
לאבד עצמי לדעת בחזקת שני אלה. האחד מושך ימינה והשני מושך
לימין קיצוני יותר. זה מתבטא בכל דקה מהיממה שאתה מעביר איתם.
זה בטיסות שרוברט מנהל סביב האי, זה מתבטא בגלים שדון מפתה
אותי אליהם זה בבחורות בכספים בטיולים ובכל מה שבן אדם ממוצע
יכול לשאוב מהחיים האלה. אבל הם עכשיו שם, בקוסטה ריקה ואני
כאן בביקור מחסן מקבל מהם לפחות פעם ביום טלפון עם עדכון למצב
תיירות הנקבות ורחש הגלים ומחייך ותר בעיני לעיצוב קוביית
המחייה שבה מתגוררים הורי. את האמת לא זכרתי בכלל את המקום
הזה, הבמה, אבל כשהתיישבתי למחשב הביתי שבביתם שנראה דהוי
במקצת, מצאתי ברשימת המועדפים את הכתובת של האתר. הרבה מאוד
זמן שלא ביקרתי בו, שלא לדבר על לכתוב בו. מצחיק. מצחיק לאן
החיים יכולים לקחת אותך. איפה הייתי לפני שנה וחצי ואיפה אני
עכשיו. מצחיק עוד יותר לחשוב באיזו קלות אתה מתרגל לשינויי
כתובת במיוחד אם הכתובת החדשה שמצאת היא הכתובת שכל חייך
חיפשת. קשה בארץ, אני נוחת בה רק לגלות עד כמה היא השתגעה
לגמרי. חטופים, כאבי לב, פיגועים, הסכמי החלפת שבויים, גופות,
מיתון, כלכלה מכוערת, דחק, עוני, ראבק, מה יש לעשות כאן? למה
שינון המנטרה על היותה מולדתנו גורמת לנו לחשוב שאנו צריכים
לשרוף את חלקיק השניה שנקרא חיינו במקום שפשוט לא טוב לנו בו.
למה אנחנו לא שואלים את עצמנו אם התחושה שאנו חשים למולדת היא
אהבה או פשוט הרגל. הרי אם כל כך היינו אוהבים אותה לא היינו
צריכים להזכיר לעצמנו כי היא המולדת שלנו. כמה חבל, איך הרסנו
מדינה שהיתה יכולה להיות כל כך יפה. כל כך יפה... אני מאוד
אהבתי את המדינה פעם. אבל היא קקה. היא קקה כי האנשים שמנהלים
אותה הם חולדות שאמם פקידת משרד. אני אפילו לא אתן לאמם את
הכינוי זונה, זונה זה עוד משהו, אמם פשוט פקידה קטנה ואפורה,
ניצב דהוי ושחוק בהצגה. ראבק, אין לי מילים.
אני יושב בבית קפה קטן בתל-אביב שניקרא ג'יטאן עם איציק הבעלים
שהוא חבר טוב שלי, או אולי החבר היחיד שנשאר לי בארץ כי כל מי
שפעם היה לי לחבר כבר לא. הוא מביט בי, מחייך, מושך בכתפיו
ויודע שאין לו איך להסביר לי כמה הכול כאן שחוק. יש לו בית קפה
קטן שהוא כל חייו וגם שם הכול צולל מטה. אנחנו יושבים, אני
אומר לו שאני אישית לא אתן לו לפול והוא מחבק אותי ואומר לי
שאני משענת ההצלה שלו בחיים. לי אישית זה עושה רק טוב לדעת דבר
כזה, כי אם אין לך בעולם הזה מישהו שאתה יכול להיות מוחשי
וחיוני עבורו -ואני לא מדבר על אישה, בת-זוג, ילדים או הורים,
מישהו חיצוני, נטרלי - אתה לא שווה מי יודע מה. הוא איש טוב.
קטנוני לעיתים, נזקק לעיתים, פחדן לעיתים, אבל הגרעין שלו טוב
וכשאני פעם עברתי ימים קשים של איבוד הדעת, הוא היה לצדי ותמך
בי לכל אורך הדרך. אני יושב איתו ומספר לו שהספר השני שלי עשה
קופה בניו-יורק ושהחיים דבש והוא צוחק. הוא אומר לי שאני חי
חיים בהשאלה ושאני אחזיק בהם כל עוד אני יכול, כי הטוב הזה
עובר מאחד לשני ועוד מעט מחכה מישהו אחר לקבל את מה שאני חווה
כרגע ואז אני צוחק. אני אומר לו שזה כל היופי בחיים ואין לי
בעיה שזה יפסק מחר ואז הוא צוחק. ככה זה מתנהל אצלנו, צחוק
ציני. אחר כך הוא קם ומגיש לנו עוגה שהוא אפה כרגע, בולע את
כולה וזורק את מעט הידע שיש לו בגלים ושואל אם אני יוצא לגלוש
בבוקר המחרת. אני מחייך ואומר שאם הגלים כאן נקראים גלים אז
בסדר, אני מעדיף לנוח מהים. גלים הפכו להיות עבורי סם. זה לא
יאומן כמה כוח יש בהם ולעמוד על חתיכת מצוף לבנה כששני מטר
וחצי של כוחות טבע נושאים אותך ביחסי סימביוזה של רגע אנחנו
איתך ורגע לא תשים לב אנחנו ניקח אותך, זו תחושה ממכרת. את
האמת, אני לא יודע למה אני כותב את כל זה. סתם. ראיתי את כתובת
האתר ועלה בי החשק. סוג של איבוק הנעליים מעפר. בית הקפה ריק
מאדם ואנחנו יושבים ומביטים בטלוויזיה, חילופי השבויים גורמים
לי לחוש בכל האמביוולנטיות שיש בי כלפי המדינה שלנו. מצד אחד
אני כל כך כועס על העובדה שהמדינה שלנו איבדה את יכולת העמידה
והקשחת הגב כלפי העולם. ומצד שני אני שמח על ההקלה המינימלית
להורים שכל רצונם הוא בפיסת אדמה לקבור בה את קיריהם ולמשפחה
שאביהם יצא להגן על מולדתנו ולרכוש מידע אך הוצג בתקשורת כסוחר
סמים ולבסוף שב הביתה כמעט בחציו. ראבק, מה אני עושה פה אני
שואל את איציק והוא מחייך ואומר לי שזה לא להרבה זמן. אני
מהנהן ויודע שעוד חודש וחצי אני עוד פעם עוזב ובכל זאת,
לרגעים, בא לי להישאר, להתכנס בתפקיד הכול כך שנוא עלי בארצנו
ולצאת עם עוד כמה חברה להביא את ההוא עם המגבת על הראש לאמצע
כיכר רבין, להעמיד אותו במרכזה ערום לתפוס לו ת'ביצים ולהגיד
לו:
"נסראללה בובה, שרוק!"