כולן חוות את זה. פתאום, המרווח בין החלל לבין הזמן מצטמצם וכל
הרקע סביבך, כל מה שהיה לפני וכל מה שיהיה אחרי, הכל מתכרבל
לכדי כדור קטן ומצומק ונזרק הצידה, בעודך חושבת ושואלת: "מתי
הוא יתקשר?" "למה הוא לא מתקשר?"
לא משנה מה, את לא מתקשרת. אני אראה טלוויזיה, אני אשמע
מוזיקה, אני אכתוב שיר, אני אתאבד.אני לא אתקשר!
ואז חולפות שעתיים. והשעתיים האלו הפכו לתקתוקי שעון של הוכחה
שהחוא באמת לא הולך להתקשר. ואת נזכרת איך בכיתה ח', מחוצ'קנת
כולך, זלזלת בכל מה שהתהדר בזין, אמרת שאת לעולם לא תוותרי על
המהות והעקרונות שלך בשביל זה. והנה, חמש שנים אחרי, החצ'קונים
דהו ואיתם גם האידאלוגיה.
השעתיים חלפו והיו הוכחה חותכת מידי. וסרגת כבר צעיף, צפית בכל
תוכנית אפשרית. אבל כל דמות הזכירה לך משהו בו, והסריגה השקטה
מידי גרמה למחשבות לעטות קול. בתום החמש שנים האלו והשעתיים
האלו, את מוצאת עצמך קטנה ועלובה ובעלת הערכה עצמית של פועל זר
ממוצע. את מחייגת!
את שונאת את עצמך, אבל הוא עונה. והוא כזה ממו'ש.הוא לא יגיד:
"מה את מתקשרת, יא' אמה?! את לא מבינה שאני לא רוצה אותך?
"החוא יגיד איזה משהו שגם אם חסר בו כל היגיון בסיסי, זה יהיה
מספיק כדי לרצות אותך כדי שתחשבי שזה לא את, זה גורם אובקיטיבי
שמפריע לכם לממש את האהבה המטורפת שלכם. ומחר, מחר הוא יתקשר.
מחר בא. הוא לא מתקשר.
המרווח בין הזמן לחלל הופך שחור. הופך לעיסה רעילה שכח בלתי
נראה כמו כופה עלייך לבלוע. "בשביל מה לחיות בעצם? אף אחד לא
רוצה אותי."ואת כבר לא מתקשרת. התקווה חולפת, אך הגעגוע והאהבה
נותרים בך.
ואז נוצר הקונפליקט הקבוע. את יודעת שאפסו הסיכויים, עכשיו
נותר הזמן ההוא שחיכה בפינה, ישב בשולחן חפוי ראש עם מבט
מלנכולי שפושט עליו והוא מסמן לי לבוא. אני ניגשת אליו ומבינה
שמאזור ה"מאוהבים והאופטימים" עברים ל"מבולבלים אך מלאי תקווה"
ולבסוף, עכשיו אני אתיישב סופית באזור ה"מאוכזבים ובדרך לדכאון
הקליני". הזמן ההוא יושב מולך, אך לא רואה אותך. העיניים יוכלו
לבכות עד שיתייבשו אחרי שיבינו שהדמעות והאשליות לא ישנו את
העובדות. עצם הקיום של החיים האלו. העובדות. הדבר היחיד שיכול
להבדיל לחלוטין בין שפיות לטירוף, הוא העוגן הקונרקטי במציאות.
ברגע שזה נעלם, אנשים מתחילים להסתכל עלייך מוזר.
הוא עוד יתקשר, נכון?
יעלי, עברו כבר שבועיים. הוא אמר שיתקשר מחר. נראה לי שמחר כבר
עבר".
"כן, אבל...אולי פתאום הוא ירצה?"
ואז היא צריכה להגיד כן מסתייג. "כן" מהסוג שלא יפתח בך תקוות
שווא, אבל גם ימנע ממך לחתוך את הוורידים.היא תנאם נאום יפה על
כך שבמהלך החיים עוד תכירי המון-המון בנים ותהיה לך אהבה עם
לפחות אחד מהם, והזמן יגרום לכל להראות מעודד יותר. הכל יתרכל
לתוך כדור אפרורי ורווי דמעות שיקיף אותך מסביב עד שיעוף
מהחלון. כי כל המילים שלה, כל העובדות לא ישנו את הגעגוע והכאב
שבהחמצה. והצורך. והזכרון, שמכאיב, שמכלה.
כל אדם אובססיבי מכיר את זה. כל בחור, כל דבר שהוא לא כמוהו,
דורש התייחסות שלילית מן היסוד. והקנאה פתאום צצה מהחור המצחין
שלה ומטפטפת מנטרות שליליות שהיא תשיג אהבה, וההוא. וממני, הם
יחמקו.
תמיד הוא יכול להתקשר. תמיד יש תקווה. מבחינה סטיסטית אפילו
סיכוי.זה לא מספיק כדי לנחם. רק החוויה, החוויה, על עצם כל
תחושותיה וגווניה יש בה הכח למשול מן הדיפרסיה המאוהבת
הזאת.מישהו קרא לזה אהבה?
קראתי את הכתוב. המרווח בין הזמן לחלל, דברים שהיו לפני ודברים
שיהיו אחרי, כבר לא רחוקים כל-כך. הפרופרוציות דופקות על סף
הדלת, גם אם הנקישה מאוד חלשה.אני אפתח את הדלת. יש בדל של
שפיות בתוך כל המוח הכאוטי הזה שהחליט לדור דווקא בתוך הראש
שלי. עצוב לומר, החיים ממשיכים. וכמו שבכיתה ח', מחוצ'קנת
כולי, אמרתי שלעולם לא אתבזה בשביל בחור, וכמו שבגיל 19 האמנתי
שלא אתגבר על האחד שהאמנתי שצריך להיות לידי, אני שוב מוצאת
עצמי כחלק מהם. כנראה שזה חוק פףיזקלי או סתם צורך עצום באהבה
שממשיכים לדחוף ולדחוף אל עבר עוד חוויות.
החוויות הרעות, התחושה המרה של האכזבה, הופכים בסוף לכדור
קליידסקופי ענק שמקופל לאלפי חתיכות ומקפל בתוכו אלפי מחשבות,
והכדור ממשיך להתגלגל ולהתגלגל מסביבי, ולא קיים החלון בעולם
ממנו יוכל ליפול. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.