רק שלוש שעות אחרי.


לא ידעתי שיכול להיות כזה דבר באמת - פרידה בהחלטה משותפת. איך
החלטה משותפת. צריך מישהו שיתחיל לדבר על זה, לא משנה מה. תמיד
צחקתי על מי שאמר החלטה משותפת. וגם צחקתי על עצמי כששכבתי
במיטה, על הצד, מול אהבת חיי, ושמעתי אותו אומר שהוא לפעמים
רוצה להגיד fuck it ולוותר על הכל. ואז שמעתי את עצמי אומרת
שגם אני חושבת ככה. ואז שמעתי אותנו אומרים כל מני דברים נורא
נכונים, ומחליטים שאנחנו צריכים זמן לבד. בניפרד. לפני
שנרדמתי, עוד שמעתי את עצמי שואלת אותו אם אנחנו רציניים, והוא
שאל אותי מה דעתי. ואז החלטנו ביחד שאנחנו כן. רציניים. בהחלטה
משותפת.
בבוקר שלמחרת אמרתי לו שאני לא רוצה להיות זו שמזכירה את זה,
אבל נראה לי שנפרדנו אתמול. דיברנו על זה עוד קצת, אמרנו עוד
דברים נורא נכונים.
אחר כך לקח לי יותר משלוש שעות להתנתק מהמגע שלו. לא רציתי
לעזוב. לא משנה כמה רע היה, וכמה היינו רבים וכועסים, בסופו של
יום זה הרגיש הכי נכון להיות מכורבלים מתחת לשמיכה, להתחבק
ולשתוק, או להתחבק ולהגיד שאנחנו רוצים לחיות את כל החיים שלנו
ביחד.
שנינו לא הצלחנו להפסיק לבכות. לא יודעת אם רצינו. לא יודעת אם
רצינו את הפרידה הזו.
בעצם אני יודעת שלא רצינו אותה.
באוטו, בדרך הביתה, התפללתי שיתחיל לרדת גשם. רציתי שכל העולם
הזה יבכה ביחד איתי.

Your tears are lost in falling rain.

זה היה יום לפני היומולדת שלו. הוא אמר שזה לא כל כך משנה לו,
והאמנתי לו.
אבל ידעתי שביומולדת שלי, עשרים ימים אחרי שלו, אני הולכת
לסבול. והאמנתי לעצמי. אני מכירה את עצמי.

זה לקח לי בדיוק שעה להבין שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. בדיוק
שעה כדי להסתכל על הבפנים של הכף יד שלי, לסגור את היד לאגרוף
ולרצות שהכף יד שלו תהיה שם. בדיוק שעה לסיים לסדר את החדר,
להתיישב על המיטה ולרצות שהוא יהיה שם. אפילו ישן. אפילו רואה
טלויזיה. אפילו מעשן. כבר לא אכפת לי להשתעל. להיסתכל על הסכין
גילוח שהוא השאיר אצלי ולרצות שהזיפים שלו ידקרו אותי כשאנחנו
מתנשקים. להסתכל על הפלאפון ולרצות לכתוב לו הודעה. להיסתכל על
הטישו שליד המיטה ולרצות שהוא יגרום לי לבכות. להיסתכל על
המפתחות של האוטו ולרצות ליסוע איתו רחוק, ולשמוע מוזיקה ושהוא
לא ייתן לי להקשיב מרוב פרשנויות. כי הוא רוצה שאני אדע בדיוק
מה הוא אוהב בשיר הזה. ואני רוצה לדעת גם.

אבל אמרנו שניתן לזה זמן.


הימים עד היומולדת שלי עברו כמו חלום רע. הכל נראה לי משושטש,
כמו הנג-אובר אחד ארוך ובודד מאוד. ביומולדת שלי הבטיחו לי כמה
חברים שלי לבוא אליי. והם באו, והיו מתנות, והיו חיבוקים ומזל
טובים ולא היה לי אכפת מכלום. ישבתי שם כמו צופה הצד על החיים
של מישהי שממש לא הייתי רוצה להיות. על מישהי שלא מעניינת אותי
כבר. הם דיברו על כל מני דברים. הצלחתי לקלוט צבא, אוניברסיטה.
הבנתי שהם מדברים על תוכניות. זה הרי כל מה שמטריד את האנשים
בגיל הביניים הזה. ואז חשבתי עליו. חשבתי על כל הדברים הנהדרים
שהוא רצה לעשות, ונזכרתי שאמרתי לו, קצת לפני שהלכתי לתמיד,
שלא יפסיק שומדבר שהוא עושה עכשיו. שהוא עושה הכל נהדר. שאני
גאה בו.
אני רוצה לראות איך הוא יהיה עוד עשרים שנה. אני רוצה לחיות
איתו עוד עשרים שנה. רוצה שנבנה משהו ביחד. שנינו.

אני רוצה חיבוק.

בשלב מסויים כולם הלכו. אולי כי נמאס להם מהאדישות שלי, אולי
כי כבר היה מאוחר. באמת לא שמתי לב. רק אורן נשאר. אמר לי שהוא
שמע על הפרידה ושהוא מצטער. הציע לי כתף לבכות עליה. הציע לי
את החיבוק שכל כך רציתי, והסכמתי.
אחר כך הוא הציע לי גם נשיקה על הלחי. ואז בשפתיים. וליטוף
בשיער, ונשיקה על הצוואר, ויד על המותן ויד שניה קצת מתחת
לעורף. והסכמתי, ויכול להיות שאפילו אמרתי תודה.

אחר כך גם הוא הלך. התלבש מהר והלך.

כבר אחת בלילה. זה כבר לא היומולדת שלי. אני בוכה, שוכבת
במיטה, מתפתלת. כל מה שאני צריכה זה שתי זרועות ושפתיים. כנראה
שבאמת לא משנה של מי הן. כנראה שכל מה שאני צריכה בעולם הזה -
זה חיבוק.


דפיקה בדלת. אני לובשת סווטשירט והולכת לפתוח. אהבת חיי נמצא
בדלת, הפנים שלו אדומות מבכי. אני שומעת אותו אומר שזו
היומולדת האחרון שלי שאני הולכת לבלות בלעדיו. אני שומעת אותו
אומר שהוא מתגעגע. אני שומעת אותו אומר שהוא יודע שהיום הזה
היה נוראי, ושואל אותי אם באמת חשבתי שהוא לא יבוא לחבק אותי
במיטה בסופו של כל יום רע שאני עוברת. אם אני חושבת שהוא לא
יודע כמה אני צריכה את זה.
אני מרגישה אותו נצמד אליי. את הידיים שלו על הגב שלי ואת הראש
שלו על הכתף שלי. אני נעמדת על קצות האצבעות בשביל להגיע לכתף
שלו, ולא מצליחה. אנחנו מתיישבים על המיטה, נכנסים מתחת
לשמיכה, מתחבקים שוב. זה עדיין מרגיש כמו הדבר הכי נכון
בעולם.
רק איתו.