אתמול תפסתי את הידידה הכי טובה שלי יושבת לי בחדר, וקוראת
במחברת שלי. וזאת לא סתם מחברת, זאת ה- מחברת. במחברת הזו אני
רושם את כל המחשבות שעוברות לי בראש. במחברת הזו, אני רושם את
כל הסודות הכמוסים והאפלים ביותר שיש לי, ושאותם אף אחד לא
יודע, אפילו לא היא, הידידה הכי טובה שלי.
איך שנכנסתי לחדר, היא הרימה את מבטה, והביטה לי עמוק אל תוך
העיניים. ראיתי את העיניים הכחולות-ירוקות שלה מביעות חרטה
עמוקה על מה שעשתה, ובטח היא ראתה בעיניים שלי איך שכל האהבה
הטהורה שיש לי כלפיה הופכת לאכזבה מהולה בשנאה עמוקה, שאני לא
חושב שאי-פעם תעבור.
איך שנכנסתי לחדר קלטתי אותה, איך שהיא הרימה את הראש, וקפאה
על מקומה, ואפילו לא הצליחה להסתיר את המחברת שהיא מחזיקה.
ראיתי איך שהיא כבר בסוף המחברת, אז אני הנחתי שהיא כבר קראה
את כל הפרטים המעניינים.
בטח היא כבר קראה על איך שאני חולם לחנוק את אמא שלי עם חוט
דייגים, שגם יחתוך אותה,וככה החוט ייכנס לה לתוך הבשר. ובטח
היא קראה שאני רוצה לרצוח את אבא שלי, עם הסכין הכי עבה שיש
לנו במטבח, ואיך שתיארתי שאני רוצה לבתר אותו לארבעים ושש
חתיכות- כל חתיכה על כל שנה שהוא חי בעולם וזה, וגורם לעולם
סבל.
בטח, היא קראה גם על כמה שכעסתי כשהיא לא תמכה בי כשהייתי עצוב
ופגוע מאבא שלי, ועל איך שתיארתי שאני רוצה לקשור אותה בחבלים
עם כל יד לכיוון אחר, וכל רגל לכיוון אחר, ולמשוך את כל החבלים
חזק-חזק, עד שהיא תקרע או תתפקע, ושרשמתי איך שאני בטח אהנה
מהרעש של הגוף שלה שמתבקע מתוך עצמו.
ובטח היא קראה על איך שאני קושר חבל עבה לנברשת שמעל השולחן,
עולה על כיסא ששמתי על השולחן, וככה כורך את החבל סביב הצוואר
שלי, ואז מפיל את הכסא, ונתלה באוויר, כשהחבל נצמד לי לקנה
הנשימה, ואין טיפת אוויר שמסוגלת לעבור, ואני תלוי לי ככה, בלי
לומר מילה, בלי להוציא כל קול, ובלי להראות שום הבעה, מביט בהם
ומרגיש איך שהעיניים שלי מתמלאות בצבע שחור כהה מידי ואיך
שהגוף שלי מפסיק לרעוד יותר.

חבל שהיא קראה את זה.