עיר חסרת יופי שהדרה שקע עם השנים, אני הולכת ברחוב הלוהט
ונזכרת בימים אחרים.
ב1992 היינו יושבים בכניסה לבלוק ומסתכלים בעוברים ושבים.
מדי פעם היו עוברים הבנים, רכובים על אופני הבי.אם.אקס שלהם,
מרימים גלגל ומתרסקים.
אבל הלהיט היה יובל לבנון, וכל פעם שראית אותו מתקרב היית רואה
איך לכל הילדים נדלק ניצוץ בעיניים, הוא היה פוסע בהליכת העורב
שלו, עם הפרצוף המכווץ שלו, של כאילו הוא אכל כרגע לימון.
כשיובל היה מגיע לקו של הבלוק, היה מתקרב אליו אחד הבנים ואומר
לו "יובל ! לבנון!". יובל היה נעצר, קודם צורח ולאחר כמה שניות
היה בורח מהמקום והתפקיד שלי היה למדוד לו בסטופר של השעון שלי
כמה זמן לוקח לו להגיע למכולת.
" 14 שניות", הכרזתי,"שיא שלי", אמר איציק. "לא נכון", שאג
חיים, "אצלי הוא עשה 10 שניות", "מה אתה מקשקש זאת תוצאה על
סטרואידים", אמר אלדד.
מתחת לבלוק שלנו היו כל הזמן תאונות כי העריה התקמצנה על
רמזור.
בקיץ שעבר נדרס פה איתי נודלמן, הבן של שושי ויעקוב שגרים קומה
מעלינו וכל השכונה יצאה להפגנה, אפילו סגרו את הרחוב אבל זה לא
עזר.
יום אחד אני וחיים יצאנו מהבית לביה"ס וראינו את יובל לבנון
עומד בצומת כשהוא מייצב רמזור תלוש  על המדרכה. אנשים החלו
נעצרים ומסתכלים ביובל אוחז ברמזור הכבוי, וגם אני וחיים, כבר
שכחנו לאן היינו אמורים להגיע.
כולם עמדו במין שקט כזה  וגם המכוניות התחילו להעצר ולהסתכל,
נהיה פקק.
לקראת הצהרים הגיעה ניידת משטרה לראות על מה המהומה.
שוטר אחד ירד מהניידת והתקרב ליובל לבנון, הוא זרק "לפזר את
ההפגנה", אבל יובל לבנון צעק לעברו: "הפגנה, הפגנה, הפגנה",
וכל האנשים שעמדו שם החלו להצטרף לקריאותיו, שמעון  בוסקילה,
הראש ועד בית שלנו, אמר שעד שהרמזור לא יפעל האנשים לא יפנו את
הרחוב, הנשים הצטרפו אליו בצרחות ומישהו החל מגלגל צמיג במורד
הרחוב.
השוטר הזעיק תגבורת ויהודה מהפיצרייה, שמכיר את כולם הזמין את
החברה מהערוץ המקומי.
שרפו את הצמיג ומישהו כבר הכין שלטים וכולם צעקו ביחד "לא
יעזור, לא נזוז עד שיהיה רמזור".
החבר'ה של הערוץ המקומי הגיעו בדיוק כשהגיעה התגבורת של
המשטרה, אחד השוטרים, הרצל, אבא של עידית מהכיתה שלנו (שתמיד
אמרה שאבא שלה הוא איש חשוב), התקרב לשמעון בוסקילה ובקש בשקט
לפזר את ההפגנה, שמעון בוסקילה צרח ש"עד שלא יבוא ראש העירייה
אנחנו לא מתפזרים" והמצלמה צילמה הכל.
הגיעו מהחדשות של ערוץ 2, הכתב שאל את יובל כל מיני שאלות
מסובכות ויובל ענה בכן ולא, בדרך כלל לעניין .
לקראת הערב, אני וחיים התיישבנו על הברזלים, חיים חיטט באף
ואני הסתכלתי על האנשים שהתחילו להתעייף ועל יובל שהידיים שלא
כבר רעדו, ואז הגיע ראש העיר במכונית מפוארת, הוא ירד ממנה
בתחילת הרחוב, לבוש בחליפת חתונות, הוא עבר לידי וליד חיים
ולחץ לנו ידיים.
ואז הוא התקרב לשמעון בוסקילה ודיבר איתו בשקט ואחרי כמה דקות
אמר שמעון: "אפשר להתפזר, מחר יותקן הרמזור".
השוטרים התקרבו אל יובל, שהידיים שלו כבר ממש רעדו, הם ניתקו
אותו בעדינות מהרמזור, שמו על ידיו אזיקים והעלו אותו לניידת.
למחרת כבר שחררו אותו וכולם התלבשו עליו, לחצו לו ידיים וקראו
לו גיבור, עכשיו הוא בטח מפורסם כי באותו יום בחדשות של חמש
ראו אותו בכל הארץ.
אחרי כמה ימים ישבנו שוב על המדרגות של הבלוק, כשבא איזה כתב
חנוק בחליפת חתונה, הוא שאל לשם משפחתו של יובל, שהחזיק את
הרמזור והיכן ניתן להשיגו. מירי אמרה לבנון  והצביעה לכיוון
המכולת.
אחרי שהכתב התרחק קצת, כולנו התפקענו מצחוק.
פתאום ראינו את יובל רץ ממש מהר מכיוון המכולת, רץ וצורח, אני
מדדתי לו ועד שהוא עבר אותנו הסתבר שהוא שבר שיא חדש.
אחריו הגיח בהליכה מהירה הכתב, כשהוא מתנשף ומזיע, הוא נעצר
לידנו ואמר "אתם ילדים רעים, מתעללים כך באדם חולה", והוא
המשיך משם ומאז לא ראינו אותו.
אחרי כמה ימים שמעתי שיובל לבנון הלך באמצע הלילה ערום ברחוב,
אבא של עידית בא ולקח אותו ויותר לא ראינו אותו, עד 2002
כששחררו אותו מהמוסד שבו הוא היה.
אני כבר התגייסתי ובקרוב גם אשתחרר, הרחוב השתנה, האנשים
התחלפו והעיר עדין מגעילה, אני סוחבת את התיק הכבד שלי מחכה
ביום חמסין בתחנה לאוטובוס, שייקח אותי הביתה.
יובל יורד ברחוב, פניו מקומטות ואף על פי שלא ידענו מעולם את
גילו, נראה כי שאבו ממנו את חיו.
הוא הולך ברחוב, עוצר עוברים ושבים ושואל "אתה זוכר אותי ?"
וכולם ממשיכים בדרכם ללא התייחסות מיוחדת .
ופתאום הוא חוצה את הכביש, ניצב מולי, מכווץ את פניו בהבעת
הלימון שלו ושואל אותי "את זוכרת אותי?"
ואני עונה לו "כן" .
"נכון שהייתי גיבור?"
"בטח, שהיית גיבור, יובל", אני עונה לו.
והאוטובוס מגיע ומפסיק את השיחה שלנו.
אני יורדת מהאוטובוס ואחותי הקטנה צועקת לי מהחלון: "שלי, בואי
מהר".
ואני יודעת שהיא לבד בבית אז אני עולה מהר במדרגות, כולי
מסריחה מזעה והתיק מושך אותי למטה.
ואני מגיעה לבית, פותחת  את הדלת ורואה את אחותי, בתחתונים
וגופיה, הולכת בבית מפזמת לעצמה.
ואז היא קולטת אותי ומתחילה לצווח "אני חייבת לספר לך משו
חשוב".
"את נורמאלית?" אני שואלת אותה, "כמעט עשית לי התקפת לב", אני
מתעלמת ממנה ונכנסת לחדר להוריד את המדים והיא מתעלמת מזה שאני
מתעלמת ממנה ונכנסת אחרי לחדר.
"אני מצטערת", היא אומרת לי, "אבל אני חייבת לספר לך משהו
חשוב" .
אני עושה את עצמי סקרנית, "את מכירה את יובל ת'זוכרותי?", אני
מהנהנת,"את צריכה לראות איזה מהר הוא רץ כשאומרים לו, "יובל,
שוטר!"