שהכל יעבור.
מה יהיה?
מתי יהיה?
אולי כשעזבת יכולתי להגיד שיהיה טוב?
אולי כשתחזור?
אני שוכבת על הרצפה הקרה, ומחשבות רצות בראשי.
מתי הכל יעבור?
הכאב הזה,
ועכשיו כבר הכל חסר ומשמעות.
הכל הפך להיות אותו הדבר מהשנייה שיצאת מהדלת.
הכל נראה לי באותו צבע אפל,
אין ירח, וגם אין כוכבים.
הכל זה רק שמיים אפורים.

אני שוכבת כאן על הרצפה הקרה,
ותמונת הפנים שלך לא עוזבת אותי,
אתה עומד פה איתי, מחבק, מלטף, מנשק,
ואז באה המציאות ומפריעה.
אתה הולך, לאחרת, טובה יותר.
אז מתי הכל יעבור?
זה בכלל יקרה?
מתי כבר הדמעות שזולגות מעיניי ולא מפסיקות יעצרו?
מתי הזמן יעצור?
אולי ככה יהיה יותר טוב...
מתי אני כבר אתחיל לחוש דברים טובים? נגיעה, חיבוק, נשיקה?
ולא לבכות אח"כ שבוע.

אני שוכבת כאן על הרצפה הקרה,
מביטה על התקרה, ומחשבות רצות בראשי.
אולי עכשיו שהסכין תקועה כבר בתוכי,
הכל יעבור?
אני רציתי להגיד לך משהו,
פחדתי.
הדמעות זולגות מעיניי ויכולות למלא ים שלם.
אבל זה כבר לא אכפת
לא לי.
ובטח שגם לא לך.
אני יכולה לצרוח, אין לי כבר כוח.
הכל מתפורר, נופל, נישבר, הולך ועוזב אותי לבד.
המראות שמולי מציגות  בפניי דמות שפחדתי לראות.
הכל הופך לאט להיות מטושטש, אולי זה בגלל הדמעות, אולי בגלל
שהגיע הסוף...
אולי בגלל שהכל כבר מתחיל לעבור.
הדמעות הפסיקו ליפול,
המחשבות עצרו,
גופי היה ללא כל שארית של כוח,
הפחד עזב אותי,
גם הכאב..
הסתכלתי החוצה,
ראיתי כוכב.
כוכב יפה,
מנצנץ, זורח כמו שמש ביום קיץ חם.
זה היה הכוכב שלי,
עלה על שפתיי חיוך.
הרגשתי שעכשיו זה ניגמר.
עכשיו הגיע הסוף.
נפרדתי בשקט מכל העולם הקר הזה,
והרגשתי בתוכי,
הכל עבר.