איש אחד עומד בשדה ומחזיק ביד מעדר, כובע משולש יושב לו על
הראש עם חוט שמחזיק אותו בצוואר, ילדים קטנים שכנראה הם הילדים
שלו משחקים בבוץ, האיש קטן וכל הירוק עוטף אותו, ההרים
שמאחוריו משווים לו מראה קטן עוד יותר, אני יושב בתוך אוטובוס
ממוזג שנוסע על דרך עפר, החלונות סגורים אבל אני יודע שהבוץ
שהאיש הזה דורך עליו מריח נהדר, אי אפשר ממש להריח אבל אפשר
לדמיין, האיש מרים את הראש כשהוא שומע את המנוע מתקרב, האיש
מסתכל עלי, האיש מחייך, חיוך שיכול לבלוע אוטובוס שלם, אני
מחייך אליו חזרה אבל מרגיש שקשה לי להשוות, אני לא מסוגל לייצר
חיוך מקביל, אני חושב על האיש הזה אבל אז הגלגל של האוטובוס
מתפוצץ, אני חושב אחר כך שאם אני אצליח לתפוס מיטה עם מזרון
נורמלי אולי הלילה אני אישן טוב.
...
בחורה אוכלת ארטיק, הבחורה חטובה והעור שלה מבריק בשמש,
האצבעות שלה עדינות והן אוחזות במקל, היום חם והארטיק נמס,
הלשון שלה עובדת פול טיים, אפילו טיפה לא נופלת, היא מתקיפה
אותו מכל הכיוונים, הארטיק בטעם אבטיח, אני לא טעמתי אבל אפשר
לדמיין, הארטיק בטעם אבטיח והגרעינים הם סוכריות בטעם לימון,
היא שואבת אחד לפה המשורטט שלה, היא מוצצת אותו.
היא משמיעה אנחות קטנות של הנאה. תגידו שלא בא לכם על הארטיק
שלה, תגידו שלא בא לכם להיות הארטיק שלה, בדיוק על זה אני
מדבר, 30 שניות בפריים טיים, רק תתנו לי את האוקיי, אנשים
ירצו להיות הארטיק, אנשים ישלמו בשביל לתת לק. צריך להבין את
העולם הזה, פרסום זה פסיכולוגיה, אני אומר. ששה אנשים חנוטים
בחליפות לא יכולים להסתיר שחם, הם נוגעים במקום שבו העניבה
מתחברת לצוואר, אחד אחרי השני הם זזים על הכסא, המזגן דרך אגב,
עובד. הם מבקשים זמן לחשוב, אני נותן להם, אני יוצא אל השותפים
שמחכים לי מעבר לדלת, אני מחייך ומסמן להם עם הראש שכן.
למטה אני פוגש את המזכירה שלי, אני מסתכל עליה במבט עסקי וקר,
עוד לא נסגרת הדלת של המעלית והיא כבר שולחת ידיים, בקומה
האחרונה אנחנו יוצאים לכיוון הדירה, מהסלון כמובן שרואים את
הים, חשבתי שלא תתפשר על פחות היא אומרת, אני מבקש ממנה בנימוס
שתתפשט, במקלחת אני שר שיר ידוע, משהו שנתקע לי מאיזה פרסומת,
כמה שזה הכל פסיכולוגיה אני חושב וניגש למלא כוסות יין, עם
חלוק וסיגריה אני מתבונן בשקיעה, המזכירה שלי מציינת שזאת
העבודה הכי טובה שהייתה לה, אני מציין שכבר מאוחר ועדיף שתלך,
זה ג'וב כמו כל ג'וב אני חושב ובסך הכל אני משלם. אחר כך אני
מדליק את המערכת, פרנק סינטרה אומר שהוא עשה את זה בדרך שלו,
בניו יורק של פעם, עם כובע של ג'נטלמן אמיתי, אני מכבה את
המערכת כשהפלאפון מצלצל, אני שומע אישור עסקה סופי, אני נשען
אחורה על ספה מעור קרנף, גם הוא אמיתי, אני סוקר את החדר, כל
פריט בבית הזה נבחר בקפידה, אני יכול למפות את הבית  לפי
יצרנים. אני מחליט לצאת בערב, אני מוותר על זה ומזמין אלי
הביתה כמה חברים, אני מקבל  מחמאות, אני מחלק משקאות, אחד מספר
על אשתו שלא נותנת, שני מספר על הרומן שלו עם זאת מהבנקאות
אישי, במקרה יש משחק חשוב בטלוויזיה, אחד מאתנו קופץ לקיוסק
להביא גרעינים, בסוף הערב הם מתעקשים להישאר לנקות, אנחנו
מתווכחים על זה ואני זוכה עם טיעון מנצח, כולם הולכים, חלק
לוחצים לי את היד וחלק מביאים חיבוקים, אני מסתובב אל הבית
הריק ומנסה לדמיין שם אשה, אני מנסה לדמיין אותה מדברת בטלפון
עם אמא שלה, שיחה שגרתית, אני מנסה לדמיין שיש לנו זוגיות
מנצחת ואני מתכופף ויורד לה, בטלפון עם אמא שלה האשה כמעט
ומורידה לעצמה את הלשון, אני בוהה אל התקרה שמעל למיטה שלי,
אני אומר לעצמי זה לא זה, אני מדמיין את מחר בבוקר והלב שלי
מתכווץ, נהיה לי קר בכל הגוף ואני רועד, אני עוצם את העיניים,
אני פותח אותם, אני עוצם אותם חזק עד שכואב, אני נזכר שפעם
הייתי צריך רק מזרון טוב, אני מנסה להיזכר איפה הכל התקלקל,
למחרת בבוקר אני אזמין מקום במחלקת תיירות לויאטנם, אני אסע
להיות האיש הזה, לחבוש את  הכובע המשולש שלו, להריח את האדמה
שלו ולחייך את החיוך שלו, אחר כך אני אעבור לעצמי מול העיניים
באוטבוס ממוזג ואדע שעוד מעט הולך להיות לו פנצ'ר ושכל מה
שעכשיו אני שם בפנים רוצה זה להניח את הראש איפה שלא כואב, היא
עוזרת לי להירדם, המחשבה הזאת.

כשאני קם למחרת בבוקר המזכירה שלי מחייכת אלי כשהיא מכניסה
למשרד את הקפה, אני מחזיר לה חיוך מקביל ונועל את הדלת,
הטלפונים מתחילים לצלצל כשאני מדביק אותה אל הקיר ומשחרר אנחה
כזאת, שלאיש עם החיוך המדהים אין אפילו סיכוי לדמיין.