משעני ראשי על כתף יואב.
כי כמו הוא באהבתו אהבת נמרוד,
אני באהבתי אליה.
קו זרועו המונפת, ארוכה כמו השמש בזמן צהריים
ארוך.
חיוכי סבל בפציר פיו;
יום יבוא ויכבוש את המזרח
וקו זרועו יתארך,
מחשוף ירח עמוק יגלה;
האדם הוא יצור דימיוני.
יצור של טעות.

וזאת המילה אשר נאסר עלי לנקוט בשמה,
(פחד המשוררים)
זאת המילה, היתה בו
ללהטוטים איומים,
יתושי מלריה,
פגרי עורבים ונשיכות כלבי ציד

אם ידע מה תכננה היא לעשות בו
לא היה עושה בה הוא, לעולם.


[עוד משהו:

לא יכולתי לתאר כמה יצא ליבי אל יואב.
משעני גופו נמרטו
וראשי נח על גופתו המבותרת.
פעם היה כובש גדול,
אלקסנדר או יוליוס.
היום שוכב הוא
חסר מנוחה,
ומשאיר לי לזכור את הצלקת שסיפר לי
שראה על הפרוצה בנמל הדרומי.]