הנה,
אני שוכבת,
הווייתו בתוכי,
נשימתך האילמת אורבת,
חיית טרף ברקע אנקותיי.
גופו כהארקה לבדידותי,
מתלטף בערגה בין אצבעותיי.

מלובנים הלילות שלא היו שלנו,
והכרתי בהם חמדה הפכפכה ונוטשת.
כשידעתי את מה ששכחת לומר,
וכה נפלאה הייתה היד התולשת.

עת השנים משילות עורן,
כוחי הבדוי נפל כשלכת.

אינם הלילות,
איננה היד,

ונותרו רק צלקות לשונו החורכת.


ינואר 2004