היי. מה נשמע?
אני חמי, ערבי.
לא הייתי מציג את עצמי ככה בדרך כלל, אבל בכל מקרה ככה תכירו
אותי.
בעצם קוראים לי מוחמד, אבל חוץ מאמא שלי, ראנה, אף אחד לא קרא
לי ככה שנים.
תראו את ההבדל - חמי הישראלי מירושלים, זה מי שאני.
אבל בשביל האנשים בעיתון אני מוחמד אל-אמין, ערבי-ישראלי ממזרח
ירושלים.
איך הגעתי לעיתון?  
מסתבר שהדרך היחידה לערבי-ישראלי מהרובע המוסלמי להגיע לעיתון,
חוץ מלבצע פיגוע, היא להיות קורבן לאחד.
קו 27, ירושלים-תל אביב.
ישבתי ליד החלון, ונראה לי שכבר מהרגע הראשון שראיתי אותו,
עומד בתחנה, ידעתי מי הוא. זה היה משהו בעיניים שלו. יותר
נכון, משהו שחסר בהן.

ישבתי לבד, במרכז האוטובוס, כשהוא נכנס.
ראיתי אותו כמו בסרט ישן, בהילוך איטי, מלמטה למעלה:
נעלי ספורט לבנות, חיקוי זול מהשטחים, מכנסי ג'ינס בצבע תכלת,
וכמובן ג'קט ארוך, שחור.
מן הסתם רוב האנשים שראו אותו לא חשבו אפילו שמדובר בערבי. שער
שחור קצר עם ג'ל ומשקפי שמש על הראש. כמו כל אחד אחר.
איך לא זיהו שמדובר במחבל? מי לובש ג'קט שחור ארוך באמצע יוני?
אולי הוא חשב על זה, כי הוא נכנס עם עוד עשרים אנשים בערך,
ובדיוק באמצע. הנהג בקושי ראה אותו. לקח את הכסף, סכום מדויק,
וביקש מהאישה שנכנסה לפניו שתתקדם, כי עוד אנשים צריכים
לעלות.

בעצם, אולי עוד אנשים זיהו מי הוא, ומה הוא, וברחו.
אחרי הכל, אני ברחתי.

חשבתם פעם מה תעשו אם תקלעו למרכזו של פיגוע רצחני פוטנציאלי?
תרוצו אל המחבל ותאבקו בו? טיפשים.
תצעקו  "מחבל, פיגוע", ותתכווצו במקום? מאוד יעזור...
שמעתי פעם מישהו שאמר שהוא היה הולך אל המחבל, ומתחיל לדבר
איתו. הוא בוודאי לא היה רוצח את החבר הכי טוב החדש שלו.
בטח לא באמצע שיחה. זה לא יהיה מנומס מצידו.

המחשבה הראשונה, אחרי שכל החיים שלי עברו לי מול העיניים (כן,
זה באמת קורה, ואני לא ממליץ), היא באמת לצעוק "מחבל" ולרוץ.
לאן אני ארוץ? אני באמצע אוטובוס.  סססעמק... אני באמצע
אוטובוס, שלושה ספסלים מהאיש שיהרוג אותי .
לקפוץ עליו ולהילחם על חיי?  לא ממש. אף פעם לא הייתי הטיפוס.
פחדן מדי. חוץ מזה, הוא נראה די חזק, ובטח היה מנפנף אותי כמו
יתוש.

היד שלו בתוך הכיס. הוא יכול ללחוץ על הכפתור כל רגע.
ידעתי שאין יותר זמן, אך לא היה שום דבר שיכלתי לעשות, מלבד
לחכות.  

האוטובוס די מלא, אז למה הוא מחכה?
באמת משנה לו אם יהרוג חמישים או שישים אנשים?

אחרי חמש דקות כאלה, שהורידו לי חמש שנים מהחיים (נשבע לכם
שמצאתי שערה לבנה כמה ימים אחרי. אני בן עשרים וחמש. מחבל
מניאק), אני שומע את הנהג מכריז - "ראשון לציון, תחנה מרכזית"
.
אני עף מפה, ומהר.
אבל להשאיר את כל האנשים באוטובוס מאחור?
לא אכפת לי. אין סיכוי שאני נשאר.
האוטובוס עומד לעצור, כמה אנשים מתאספים מול הדלת האחורית. אני
הולך לקדמית.
הדלתות נפתחות, איש אחד מחכה להכנס. מסכן.
שאני אדחוף אותו החוצה? ואם בכל זאת אני טועה? יעצרו אותי.
מצטער אחי, שיהיה לך בהצלחה. אמרתי לכם שאני לא גיבור.
לחישה לנהג, ואני על המדרגות, רץ החוצה, נמלט על חיי.
הבטתי אחורה לשבריר שניה, ועוד ראיתי את הנהג מסתכל לאחור. בטח
הסתכל לו בעיניים, המפגר.
המבט חוזר קדימה, אל החיים, וכבר יש חמישה-שישה מטרים ביני
לבין הרכב שיקרא מאוחר יותר 'אוטובוס המוות' , בכותרת הראשית.
תאמינו לי שעדיין הרגשתי את זה.

האיש שנכנס לאוטובוס הועף החוצה דרך הדלת... עוד כמה עפו דרך
החלונות.
אני לא אספר לכם מה קרה לשאר, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו.

אני, האיש שנכנס, ושניים שיצאו מהדלת האחורית, היחידים ששרדו,
מתוך ארבעים ושישה אנשים.
מצטער... מתוך ארבעים וחמישה אנשים ומפלצת אחת.

אני בסדר עכשיו, כמו שאתם רואים.
שתי רגליים, שתי ידיים, ראש אחד.
בימים האחרונים חזרתי לישון (בימים שאחרי הפיגוע ישנתי, אבל
התעוררתי כעבור שעה תמיד בגלל הפיצוץ שבסיוט), למרות שאני לא
אצא בזמן הקרוב לקניות במרכז.
הייתי נוסע, כמו עוד ארבעים וארבעה נוסעים אחרים...
במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, כמו שאומרים.
אזרח תמים.

בדרך הביתה מבית החולים ראיתי איש, יהודי-ישראלי, אבל לאלה
קוראים פשוט ישראלים.
הוא קרא עיתון, אותו עיתון שבו הקדישו רבע עמוד לספר את הסיפור
שלי.
הוא אמר לחבר שלו, "הוא היה צריך למות גם, המניאק".
"מי?", שאל אותו החבר.
"מוחמד אחד, ערבי".

בכל מקרה, ככה הוא הכיר אותי.