אני זוכר את הפעם ההיא, הראשונה. שכבנו מתחת לעץ הבוקיצה, או
שהיה זה שיח. אני בכלל לא בטוח שזו היתה בוקיצה, נדמה לי אפילו
שהיה זה אלון רגיל, אבל לי זו נראתה הבוקיצה היפה ביותר שראיתי
מעודי. נכון, היתה שקיעה מרהיבה שסינוורה אותי ולכן התבלבלתי,
אבל זה לא משנה הרבה את העובדה שהיית יחד איתי מתחת לענפים
רחבים, על האדמה החמימה כשחוצץ בינה לבינינו רק סדין ישן ודק.
את לא לבשת כלום, זוכרת? לבשת חולצה קצרה על חזה חצוף וזקור
פיטמות ואני הורדתי אותה מעליך. לבשת מכנסונים קצרים מעל אגן
ירכיים חם ולוהט מתחת לזוג תחתונים לחים שהסרתי מעליך בשקיקה.
אני זוכר אותך ערומה על הסדין, מתבוננת בי ובציפור שיר
לסירוגין. למה ציפור שיר? חשבתי לעצמי ולא מצאתי תשובה. למה
ציפור? למה לא אני? אני שהייתי זקור ומלא וטעון ורוצה ומשתוקק
וכמה כל כך. אני שהייתי לבוש והורדתי חולצה ומכנסיים ותחתונים
ומסיכה ולבשתי גומי חוצץ. אני שרציתי אותך שתרצי אותי ושנרצה
אותנו ביחד, באהבה גדולה, ואם לא באהבה אז בתשוקה לא נגמרת.
לפחות עד שנגמור. לפחות עד הפליטה שבישרה לי סוף ולך דרך
שנקטעה. אבל זה בסדר, הדרך נמשכה אחר-כך במיטה בבית ומבטך נדד
מתחילתה עד סופי בין תמונות החדר, חלון הבית וכנפיים שהשיקו
וחתרו לאופק שמאחורי מסגרת החלון.
אני זוכר את שדייך, את שפתייך, את ירכייך, את ידייך, את
אצבעותייך, את עינייך החולמות מעבר לעורפי, את גופך המתפתל
מתחת לגופי ואותך, הרחק ממני כשאנחנו משחקים בלהיות שלובים.
זוכרת את העץ? לא חזרנו אליו, אבל חזרנו שוב ושוב על אותו
הריטואל. גופות מיוזעים ושלובים בתנועה שמנסה ללכוד ולשחרר זמן
שנועד להרוג אותו בתנועה.
אמרת לי שהשמים, או שהיה זה ארץ, או אויר או, איני זוכר, גמרתי
ונפלתי שדוד עליך, לצידך. את למרגלותי ולמרגלות נשימתי הכבדה
שעטפה את מלותיך כערפל.
אל תנטרי לי היום, בואי, ספרי לי כל מה שרצית לומר. ממילא אין
אני יכול לזוז. כן, התכופפתי שלא כהלכה והרופא רצה לנתח, אבל
לא הסכמתי. נדמה לי שאמרת לי שלא להסכים אבל אז לא שמעתי אותך.
את רואה? אני לא מסכים.
אין לי לאן ללכת והייתי רוצה לומר לך שאין לי לאן ללכת. את
מבינה? אני מרותק למיטה, לא לתמיד, אבל קצת עכשיו, והייתי רוצה
להראות לך שאני מרותק למיטה.
לפני מספר ימים פגשתי אותך בשבוע הספר ואת חייכת אלי ושאלת
לשלומי והמלצת לי על ספר. רציתי כל-כך לשכב איתך באותו הזמן
והיום קצת קשה לי לזוז. אולי את יכולה לקפוץ ולקרוא לי פרק
בספר? דרך אגב, איזה ספר זה היה?
את לא כאן, ואיך שהגב שלי כואב. |
