נהגתי כל הדרך חזרה ,רואה הולכי רגל עוקפים אותנו במבט מוזר
הכביש היה ארוך וישר ,כביש שנסעתי בו אלפי פעמים ,והלכתי בו
רבבות
ידעתי מה נמצא בסופו ,ידעתי שזוהי הדרך הנכונה ,אבל לא ידעתי
כלל איפה אני נמצא.
אבל הדרך הייתה הנכונה ,הכביש מוביל הביתה ,
ידעתי שהוא ישר ושאין צורך לנווט ,אך עדיין חששתי ,אולי אטעה?
חיפשתי סימני זיהוי מוכרים ,והנה הכל נראה כל כך דומה ומוכר
,דומה לשהיה לפני שניות מספר.
באיי תנועה המעגליים ,בכביש הריק לגמרי נמלאתי בחשש מחוסר
בטחון בעצמי.
זה לא שהרפלקסים הואטו כל כך כמו שהמחשבה נדדה לה...
כל מראה,כל עצם בכביש ,גרם לנדידת מחשבות ליצירת אגדות בראש
ריחוף קל ,לאן דווקא פיזי
ריחוף של התודעה ,תחושה של סוריאליזם ,כאילו אני צופה בעצמי
בקטע מסצנה מצולמת
קרה שהייתי קולט עצמי מדבר,גם בדיבור מהיר מהיר, עם אנשים.
צופה בעצמי קצת מהצד ,כאילו החלק במח שהוא אני באמת התנתק קלות
מכל יתר החלקים.
תחושת זמן מופלאה ,מעוותת לגמרי ,לכיוון אחד.
המסע שלוקח כ3-5 דקות במהירות רגילה היה צריך לקחת לא יותר
מ-10 בהמרחות זחילה
שוב ושוב הבטתי בשעון בחוסר אמונה ,מחפש עוגן למציאות החדשה.
מסע מופלא ,השיחה קולחת,
כל ההתרחשות ,רוחשת ,רעיונות במקום לטפטף - מקלחת ,
הכל לקח יותר מדי זמן מכפי שנראה,
כאילו ארועים שקרו ממש בדקות הקרובות היו לפני כחצי שעה או
יותר ,שעות אחדות.
בהתחלה חששתי ,שאולי אנו נעים לאט, הולכים מצחיק,מדברים בלאט
אבל הריכוז של יותר ארועים בפחות זמן אמור להראות שאנו חושבים
מהר ולא ההפך.
כשפגשנו בצלולה הטרחתי לשאול
האם קצב ההליכה או הדיבור שלנו שונה איכשהו ,ונאמר לי שלא, שוב
ושוב המון
אז, כל התקשורת, הדיבור ,ההליכה
מנגנונים של קלט פלט ובדיחה עבדו להם במהירות הרגילה
אבל ההתענקות ,העצמת ,האדרת הזמן
הדמיון
יצרו חלום בהקיץ של יצירתיות אין קץ
הרבה יותר חוויות פנימיות נחווו בזמן של מחשבה אחת
כנראה הסיבה לתחושה המדהימה של חוויות בנות שעות בדקות
,בנשימה.
כמו ילד שחווה לו זמן איטי ,
שמכיר פחות את העולם ,
מקדיש יותר משאבים לפענחו כמו אדם
פחות נסמך על זכרון שימנף את התחושה
רק אמת שלו ,כשהעולם הפנימי גדול מהחיצוני מי בכלל צריך
חברים.
ילדים חושבים יותר על ארועים שמבוגרים יתעלמו מהם כליל.
אז זהו הסוד של הילדות
של מעיין הנעורים המחשבתי
והנה לו המשעול המוביל ,וזוהי הדרך לשם.
:)