יום שישי אחה"צ, עוד שבוע עבר.
איזה דיכאון.
נמאס לי, אני צריכה לצאת מפה!
כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי בחוף הים הקרוב לבית.
אוח! איזה יופי, סוף סוף שלווה.
אני לא יודעת מה יש בו, אבל יש משהו בים שתמיד מושך אותי,
מסקרן, ומרגיע גם יחד.
הלכתי לאורך החוף...
יחפה.
זה תמיד גרם לי לשמחה.
הכול רגוע, השמש שוקעת...
העננים כבר נעשים אדמדמים והשמים בגווני ורוד.
זמן מושלם לנמנם.
נשכבתי על החול הזהוב ולאחר דקה כבר הייתי שקועה בפנטזיות.
אני הולכת לי בחול, בשביל מסומן בחלוקי נחל, חלקים ולבנים,
ופתאום רואה מולי מדרגות.
מדרגות באמצע הים... טוב, אני עולה לתומי וככל שאני עולה אני
מרגישה חמימות כזאת נעימה שסוחפת ומושכת אותי למעלה.
על המדרגות מסתלסלים להם פרחים ורדרדים וסגלגלים המלופפים זה
בצד זה, ומקנים להן מראה מדהים ביופיו.
לבסוף הגעתי לסוף, ואני רואה מולי שלט : "המדרגות לגן עדן,
ימינה".
אני, ידועה בתור חובבת הרפתקאות מושבעת, כמובן שהגעתי למסקנה
לעלות כמובן!
המשכתי במדרגות האבן שהתעקלו להן ככל שעליתי.
הגעתי, ואני רואה מולי נחש, לא מפחיד, מסקרן, מעניין,
הוא אומר לי, שלום צצצצסס, הגעת לגן עדן ילדה, צססס התרצי
להכנס?

היה לו מבט ערמומי בעינים. מין זדון מרושע ומושך יחד.
באותו זמן לא שמתי לב לכך.
המשכתי לפי הוראותיו, ופתאום אני רואה מולי אדמה מוזנחת,
מרופשת,
מעופשת ומוזנחת.
מסריחה, מבולגנת.
האם הגעתי לגן עדן, אני שואלת את עצמי.
אין לי תשובה.
היה שם צריף קטן רעוע ומבודד.
הלכתי לכיוונו, דפקתי בדלת ואישה צעירה עטופה צעיפים פתחה לי
את הדלת.
כן? היא שאלה.
הגעתי לגן עדן? השבתי.
כן.
אבל...איך זה יכול להיות שהכול כאן מוזנח ומלוכלך?

אהה את מחפשת את היופי ילדה.
בואי, היכנסי. יש לי משהו עבורך.
נכנסתי. היא הורתה לי לשבת על כורסת בד מרופדת. מולי היה שולחן
עץ קטן ועגלגל.
בחרי קלף ילדה.
בחרתי בתילתן אדום. את ילדה הרפתקנית אני רואה.
אוהבת יופי וטוב, אך...

מחפשת את השלמות.
לא הבנתי למה היא התכוונה. איזה שלמות? שאלתי.
אוו בבוא היום תגלי.
זהו יעודך ואם אכן תצליחי לבצע אותו כיאות תביאי אושר עצום
לעולמך.
איך אני עושה את זה? הרי פה הכול מוזנח ומעופש,
איך זה יכול להיות גן עדן?
כן ילדה. לכן אמרתי שאת מחפשת את השלמות. היופי.
אך לא תמיד המראה החיצוני מעיד על התכונות הפנימיות ילדתי.
את תדרשי למצוא את המפתח, וכשתמצאי אותו חייך יתמלאו באושר מכל
הבחינות.
מאוד הסתקרנתי לשמע דבריה, והחלטתי, אני אמצא אותו ויהי מה!
הודיתי לה ונפרדנו לשלום.
הלכתי לכיוון השמש, הייתה לי הרגשה שזהו הכיוון.
נכנסתי למבוך מראות שבתחילתו עמד הנחש. שלום צסס ילדה.
התרצי להככככנצסססס? כן, השבתי.
ובכן, אם ברצונך להכנס תדרשי לענות לי על חידה:
כשאת מביטה במראה, מה את רואה?
את עצמי, מיהרתי להשיב.
לא ילדה. התשובה איננה נכונה.
חשבתי על דבריו. הלכתי והתישבתי בפינה וניסיתי להתרכז בכל כוחי
כדי למצוא את התשובה.
לאחר שעה חזרתי אליו ולחשתי לו את התשובה.
נכון ילדה. את רשאית להכנס. בהצצצסססלחה.
הדלת נפתחה ונכנסתי למבוך ענקי מלא במראות. גדולות, קטנות,
רחבות, צרות, צבעוניות, חלקות, מכל הסוגים.
לא ידעתי מה אני אמורה לעשות אבל החלטתי לחפש. אולי שם יהיה
המפתח.
צעדתי לאורך המסלול ופתאום הבחנתי במראה קטנה וזוהרת. התחלתי
לחפש בה.
עמדתי לפניה והתבוננתי בהשתקפות שלי. זאת לא הייתה השתקפות
רגילה, ראיתי את דמותי מעוותת ומכוערת בצורה מוגזמת.
ניסיתי לגלות איך אפשר למצוא כאן את המפתח.
הבטתי בדמות שלי והיא קרצה לי. היא הכניסה משהו לתוכי.

לא הספקתי לראות מה זה אבל הייתה לי הרגשה שזה המפתח.
התחלתי לחפש. ואז חשבתי. זה לא הגיוני שזה יהיה בבגדים שלי כי
כאן הדברים שונים מבמציאות.
ניסיתי להרגיש אותו, ופתאום, הרגשתי כאב חד בלב.
אולי שם המפתח, הרהרתי.
צעדתי לכיוון הדלת, ותהיתי מה יש מאחוריה. עמדתי זקוף וקיוויתי
בכל כוחי להצליח...
שמעתי חריקה... ולפתע היא נפתחה לרווחה,
בקע ממנה אור זוהר.
עברתי אותה והרגשתי את השמש מכוונת אליי. חמה וצורבת.
לא הספקתי לראות מה יש מאחוריה כי לפתע התעוררתי
כשהגלים הגיעו לפניי והחלו מדגדגים אותי.
לא הבנתי מה קרה. קמתי ומצאתי את עצמי בחוף.
זה היה חלום, התאכזבתי.

אבל הייתה לי הרגשה שהיה בזה משהו אמיתי, משהו בתוכי אמר לי
כך.
הורדתי את החולצה כדי לנקותה מהחול ולפתע נפל לידיי מפתח
זהוב.
כל כך שמחתי. ידעתי, ידעתי שזה לא היה חלום!
הרגשתי שמישהו שומר עליי.
הלכתי בחזרה הביתה וחשבתי לי.
אני לא יודעת מה קרה לי אחרי הביקור המסוים הזה כי כבר הייתי
בים
הרבה מאוד פעמים אך היה בו משהו...
מי יודע, אולי זה היא אמיתי.
אבל הרגשתי אושר עצום והקלה.
כאילו המפתח פתח לי פתח אליו הייתי יכולה לברוח בשעת מצוקה או
שפשוט הייתי צריכה להיות לבד ולחשוב.

זה הפך אותי לשלמה.

זאת התשובה,

לא תמיד מהות הדברים היא כמו שהיא נדמת לנו על פני השטח.

חייכתי.