דלת המעלית נפתחה ושני אנשים נכנסו. זוג נשוי, גבר ואישה.
הצטופפנו. הגבר היה גבוה, כסוף-שער, אתלטי למדי, עדיין. הוא
לבש מעיל עור חום, נאה, גזור היטב. בגד של גבר המתגאה
בחיצוניותו. הבעתו היתה שוממת, חמוצה. האישה הייתה דחוקה אלי,
פניה סנטימטרים ספורים מפני. היא הייתה גבוהה, כלומר גבוהה
במידה הנאותה, ובעלת גזרה גמושה ומתוחזקת כהלכה. לא צעירה
מבעלה. היו לה עיניים ירוקות-תכולות מרשימות ושיער מתולתל, חום
ערמוני. צבוע, מן הסתם. פניה היפות מאד לשעבר היו חרוצות קמטי
זעף עמוקים. בין העיניים. סביבן. לאורך הלחיים. למרות זאת, היו
רחוצות ורעננות למראה, מאופרות בעדינות מיומנת. ואותו השיממון
עליהן.  
טכנוקרט בכיר כלשהו, מן הסתם, ואישה אשר עשתה את כל הבחירות
הנכונות. זוג נאה ומצליח.
כולנו היינו שם, באותה מעלית, ממתינים לאותו כלום.
מבטה חתום הסבר של אשתי חלף על פני גוף החדר-כושר-בריכת-שחייה
של האישה. על פני בגדיה היקרים.
לטשתי מבט. העיניים הירוקות נסובו הצדה באי-רצון. הסבתי את
מבטי. לא מנומס. האישה לא משכה אותי. היא הייתה ממעמד חברתי
גבוה מדי. היא היתה רזה מדי. תאווה היא עניין מעשי.
איך אני נראה, מבעד לזגוגיות הירקן האלו? עם חזותי הכבדה
והעייפה טרם זמנה. עם בגדי הפיזיקאי שלי. איך נראית אישתי,
שהיתה אף היא נערה יפת-תואר ויהירה, לפני כמה שנים ישראליות.
מה נורא הדבר למצוא את עצמך דחוק לפתע, בקרבה מזעזעת שכזו, אל
אויביך בני מינך. לנשום את ההבל המוסווה למחצה הנידף
מריאותיהם. לראות את האיפור השוקע בחריצי האכזבה והשיממון.
פתאום אתה מוצא עצמך, פנים אל פנים, מול איש שהוא מצליח ועשיר
מכפי שתוכל להיות, והוא מעורר בך פחד, או קנאה. או ההיפך - מול
אדם מוכה ושחוק ממך, המעורר בך אשם וגועל.
אדם לאדם זאב? זאבים הם יונקים. הם כלבים בעצם. יש בהם תבונה
וחביבות, בלשון הורודה בה הם מלטפים את פני גוריהם. לא. אדם
לאדם מקק. מחושים נעים לכל עבר, טועמים את האויר בחשדנות. הנה
פנים עליהם אוכל לזחול בלילות, ברגלי הכיטין שלי. הנה ריסים
אותם אוכל ללעוס בגפי האכילה שלי, כאשר בעליהם ישן. הנה שולי
רצפה מאובקים, שם נותיר את פרשנו. הנה חריץ מוכתם בציפוי קירות
המעלית. רק אני רואה אותו. לשם תוכלי להתעופף, יקירתי, ולהטיל
נרתיקי ביצים חומים.