זוג כפות רגליים עטופות נעליים נטועות עמוק אל תוך מדרכת אספלט
אפורה. שתיהן מחוברות לגופו של גבר צעיר שהספיק לטעום קצת
עולם. לגבש בו דעה ניצחת. לנחש ולקבוע בתוך מוחו סדרי עולם
וחוקיות לסדר ולאי-סדר. זוג עיניים כהות מביטות באורות הכרך
המסנוורים, עוברות באיטיות על שלט חוצות זוהר שמבקש למכור
ליצורי העיר טיפות שחורות-מוגזות של אושר. אושר. הנה עוד מילה
ששמע עליה רק בסיפורים.
אותו גבר ניצב ובוחן, הוא עצמו מסרב בתוקף לספר בעצמו סיפורים.
יהיה לכם קשה מאוד לנחש מה הן הסיבות האמיתיות שלו להגיד לכם
"לא". והוא גם לא יספר לכם, לעולם.
לא נולד עוד האיש שישמע את פחדיו. לא נולדה האישה שתיגע בליבו,
שתעורר רגשותיו. הוא מאנשי העכשיו, אלו שנולדו בזמנים בהם לא
הייתה מלחמה וגם לא נותר עוד על מה להלחם. אותו 'איש עכשיו',
הוא לא חי במנותק. הוא עוד מביט בעיני החולפים על פניו. הוא
מתבונן בהם חזק, מנסה ללכוד מבטם בעיניו, דוגם את רגעי החרדה
שלהם בזיכרונו ונותן להם לחלוף על פניו.
וכשתבוא האחת, הוא יסרב לה. כי אין הוא מאמין באהבה. וכשתלך
לדרכה הוא יבכה בחשאי וימשיך לחיות את חייו. הוא ינעץ את רגליו
באספלט, יעביר מבטו בשלטי הפרסומת, יחזור להבין כמו בכל לילה
מחדש, שהוא עדיין ילד שמחפש מחסה בגופו של גבר חזק וקשה עורף.