הנה כותב אני דבר,
דבר הבא ממעמקי חומרי ובשרי אך את מיקומו המדויק לא אדע.

הנה אני מעלה לפנים,
מעלה לפנים את אשר צופן אני בצופן אשר רק אני אדע.

הנה זאת שחששתי מפניה,
מפניה שכה יגורתי נטמנת מתוך תת-המודע.

רוצה אני את צורי לכלוא בתוכה לעדי עד ושאתו לא אתמודד יותר כי
כוחי כבר תש.

רוצה אנוכי שבמילים הוא יישאר ולא יפרוץ עוד החוצה, שבתוכה
לנצח יישאר.

רוצה שבה ישכן כמו קפסולה עשויה היטב שגורלה לעולמים להיסגר.

אך הנה הכלא נשבר וזה אשר טמנתי בתוכה לא יישאר. החוצה יפרוץ
לכל כיוון אשר יחפץ ויד זרה בו תיאחז ולכל איש הוא יתגלה ושוב
אגיד נואש כי נכשלתי ושככה רגעית בלבד השגתי, ומזאת פגוע רק
נפגעתי. אך לקח מזאת לא אלמד ושוב אותו אנסה לכלוא את הבלתי
ניתן לכליאה גם טמנתהו במעמקי תבל כי אפס יחזור לרודפני
ולרודני יהיה. וחרדוני יתממש כי זה הגלגל מונע בכוחות שמעבר
להבנתי ולכוחי ולו שוב אכנע.