קמתי והתארגנתי. ירדתי למטה והלכתי לחנות של משה. התיישבתי
בשולחן שלי, ומשה הביא לי קפה שחור של בוקר. משה לא מכין נס -
רק קפה שחור.
תמיד שהייתי קטן, ראיתי בסרטים איך הגיבורים קמים, מתארגנים
ויורדים לבית הקפה. הם קנו עיתון בכניסה, התיישבו, ואז המלצר,
חנוט בחליפה מהודרת, הביא להם את הקפוצ'ינו של הבוקר. כל הזמן
אמרתי לעצמי, כשאהיה גדול, גם אני אעשה את אותו דבר...
כמו שאתם רואים, הייתי צריך להתפשר - משה בגופייה לבנה במקום
המלצר המהודר, "מעריב" במקום ה"ניו יורק טיימס", מכולת קטנה
במקום בית קפה, וקפה שחור במקום קפוצ'ינו.
וזה לא שלא יכולתי - מה מנע ממני לטוס לצרפת, לאיטליה או לכל
מקום אחר שיש בו בתי קפה קטנים עם מלצרים וקפוצ'ינו? שום דבר.
בעצם, אפשר להגיד שהחיים מנעו את זה ממני - איזה אידיוט יסע
לצרפת לשבת בבית קפה, כשבארץ יש לו עבודה, דירה, חברה...
הפכתי את העיתון. אני תמיד קורא אותו מהסוף - עניין של עיקרון.
אני רוצה להתחיל ממלכות יופי, ילדים שקוטפים דובדבנים - אתם
יודעים, דברים שמחים. ככה, כשאני מגיע לפיגועים שמקדימה, עדיין
יש לי טעם מתוק בפה.
לקחתי לגימה מהבוץ שמשה הכין לי, עצמתי את העיניים ודמנייתי
שאני יושב בשאנז אליזה. לשנייה אחת, אפילו קצת הצלחתי... אבל
אז עברה שם משאית ישראלית כזאת, מהמקולקלות שעושות הרבה רעש,
והטעם של הבוץ חילחל.
סיימתי לשתות, קמתי, סימנתי למשה שלום, לקחתי את העיתון והלכתי
בחזרה לדירה שלי. נכנסתי, והנחתי את העיתון על השולחן. נכנסתי
לחדר השינה, נתתי נשיקה קטנה לרונית, כמו כל יום, בדיוק כשהיא
מתחילה להתעורר. לקחתי את התיק והמפתחות ויצאתי.
למטה, שחררתי את המנעול של האופניים, עליתי עליהם והתחלתי
לדווש. יש לי כסף לטוסטוס, אולי אפילו לאוטו ישן, אבל האופניים
נותנות לי זמן לחשוב. בעצם, האופניים נותנות לי זמן לא לחשוב -
ליסוע, להסתכל, להתבונן ולא לחשוב על כלום.
אחרי שסיימתי עוד יום באוניברסיטה, עליתי על האופניים
והתכוננתי ליסוע בחזרה הביתה, אולי לנסות לאזור קצת תעוזה
להיפרד מרונית ולעזוב את הדירה שלה. כבר חצי שנה אני מנסה
למצוא קצת אומץ, קצת ביצים לעשות את זה.
חתכתי לפארק החדש הזה, שפתחו לפני שבוע. התיישבתי על אחד
הספסלים והסתכלתי. פתאום איזה כלב הגיע, והתחלתי לשחק איתו
קצת, זרקתי לו מקלות, ליטפתי אותו. אחרי כמה דקות, שמעתי שריקה
- הכלב הסתובב ורץ לעברה. הרמתי את הראש וראיתי מישהי שפשוט
יצאה מהאגדות. היא התיישבה על הספסל מולי, וחייכה אלי. זהו,
אמרתי, עכשיו אני חייב. קמתי, עליתי על האופניים ודיוושתי
בחזרה הביתה. יכולתי להרגיש את המבט המופתע שלה.
עליתי לדירה, והתחלתי לארוז מזוודה. השארתי פתק קטן לרונית,
עצרתי מונית ונסעתי לבן גוריון.
למזלי (ובדרך כלל אין לי מזל) הייתה טיסה שיוצאת עוד חצי שעה
לצרפת.
קמתי והתארגנתי. ירדתי למטה והלכתי לביסטרו של ז'אן. בחור נחמד
ז'אן. נשוי לישראלית לשעבר, שלימדה אותו להכין קפה שחור לא רע.
לא כמו של משה, אבל לא רע. ז'אן הביא לי את "ידיעות" של אתמול
שאשתו תמיד קונה. היא לא אוהבת את "מעריב" - קונה רק
"ידיעות".
ישבתי שם, בשאנז אליזה, ועצמתי את העיניים. דמיינתי לי את
תל-אביב, את החנות של משה, את ה"מעריב" של הבוקר, את המשאית
המקולקלת שהייתה עוברת שם כל בוקר.
קמתי, החזרתי לז'אן את העיתון, ויצאתי. עליתי על האופניים שלי
והתחלתי ליסוע. פה אני דווקא כן חושב כשאני נוסע על האופניים.
לא יודע למה. |
