[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
תצרחי

תצרחי, כן תצרחי עד לב השמיים, תצרחי עד שתאזל טיפת האוויר
האחרונה שלך ואז תרקי את כול תוכך ואת השינאה והאהבה שאת נושאת
בתוכך שנים, קרעי את עצמך מעלי ובעטי בי במרכז גופי שאפול מטה
כל כך נמוך עד שערוותך המכוסה בד שושנים צחורות לבנות תצרח
לעברי את שיר המלאכים הזועמים, ואז כאשר אהיה על ברכי ואלחם
מלחמה נוראית בבושתי המעזה לנצוץ ולטפס אל על את תכי בי בחזי
בעזרת ידיך הקטנות  ואני אצרח עד כלות נשמתי...


"אכה בך אכה כל כך חזק עד ששעת לידתך תחשב בעיניך שעת מותך וכל
הצער שהבאת עלי ועל אחרים בעולם יסלח לך, אכה אותך בגופך
באלימות בעזרת אלה של צדק ואמת, וגופך יכנע לי את ישכב על
הקרקע הקשה אשר נסללה תחת רגלים כה רבות, אכה בך את כל אשר
חשבתי מעולם עליך ועל שכמותך, אכה בך אמת נוראה אשר תאלץ לסחוב
איתך עד סוף ימיך, אכה בך את עצמי ובשרי עד אשר אתאחד איתך
ושניים נהפוך אחד, אכה כל כך חזק עד שאצרח בעצמי מהכאב אשר אני
מביאה לך ואתה תסלח לי."

כואב לך, כואב לך כל כך שם בפנים, כואב לך שם איפה שאנסת אותי
בתחנונים איפה שקיבלת את שדרשת , איפה שהסתרת כל השנים שאנו
ביחד, כל כך כואב לך במקום השחור והאפל שלך, המקום שאני חדרתי
לתוכו בעזרת זעם וקנאה, המקום שהסתרת ממני בעורמה כזונה אשר
נשכבת בתוך חדר ובו מיטה אחת ישנה וסדינים מלאים לכלוך, ואת
מביטה בי בעינים בוכיות בגלל הכאב, בגלל הסבל שאני העלתי לדרגה
של אומנות כאשר חדרתי לתוכך בלילה בשעה שבה ישנת את שנת הישרים
שלך לבדך תחת סדיני המשי שלך ושל כל מאהבייך.

שריריך רופסים מולי, עיניך מביטות בי במבט מאשים מקללות אותי
בקללות שאינך מאז להעלות על שפתותיך הפצועות, הרעד בגופך הקשור
למיטת הזונה הולם בגופך חותך אותך מחדש בכל פעם שאתה מביט לתוך
עיני ורואה את האיילה הקטנה שמצאת פעם ביער ללא עור, אותה אחת
שלקחת איתך על גבך כי הייתה פצועה, ורחשת את אמונה ואת כוחה
ואת נשמתה עד אשר הייתה שלך ואז נטישתך האומללה שברה את גופה
וחדרה קורעת את ליבה הצח, דמה שלה האדום השחור הכחול שינה
טיבעו והחל דוחף אותה ומאיילה יפת עינים נשר עורה ויצאה אחרת
חזקה קשוחה ברוחה והיא אני וחיפשתיך עד מוות חיפשתיך בתור
הבורות העמוקים ביותר בתוך הנחלים הכי שוצפים חיפשתי אותך כאשר
רק צל גופי קיים ואחרים היו משתמשים בי לא יודעים אני היא זו
המשתמשת בהם, אני האונסת אותם ועושקת את נשמתם, אני היא חודרת
באימה מידי לילה לגופם ולא הם פוגעים בי שנראת כנערה, לא הם
החודרים אלי כי אם אני אליהם, ושם מצעתיך בודד מחפש את אותה
אחרת אותה איילה החדשה שלך.

גורל זועם הוא שהינחה אותנו להפגש פנים אל פנים בראשונה כאשר
את היית כלום אפילו צל של עצמך לא היית, הדמות הכחושה מלאה
בחומרים משכרי מציאות, וידייך מחוררות וגופך מחולל ואור האל
כבוי מתחת לחושך שהשטן בכבודו ובעצמו מצא לו לשים בליבך והרמתי
אותך וניקיתי אותך והדלקתי בך את הפתיל, וגופי גרר את עצמו
בשעה שנסעתיך ורבים היו המקרים שחשבתי לקרוס תחת הנטל ולמצוא
עצמי בלעדיך חודר לנשמת אחרים סוחב את אילו שכבר אינם פצועים,
ואת דיממת ואני במבט בך למרות שמשכת  ממני את כוחותי האחרונים
ניצמדתי אליך על מנת לחיות ואז הרגת אותי, רצחת אותי בלהב כאשר
אהבת אותי ורצית אותי, ולא יכולתי להסביר לך איך ירגיש אב כאשר
ביתו רוצה לאנוס אותו והוא שאונס אותה, ותמימות שמעולם לא הכרת
לקחתי ממך כשם שלקח ממני אז האל את החיים והשאיר גוויה הולכת
בשום מקום, הגוף הלוהט שלך הקפיא את שלי, חדרתי לא רואה לא
מביט בשעה שעיניך רצו את שלי אני ברחתי זעם נורא בגופי שלי
ושינאה אליך שלקחת אותי ממך, ודמעות שנשפכו חודשים ארוכים הפכו
לנהר של עצב בשעה שהביטו בי, אותם המרחמים על אנשים שכמוני
והציעו את ידם לחזק, את גבם כדי לסחוב אותי ואני סירבתי במבט
של טרוף וידעתי כי על הסבל אין אני יכול לוותר וכי עלי לסחוב
לבד את מסעי ואת שחיפשת ומצאת בזוי לך, כי לא מצאת את האיש בו
רצית ואף לא את האיש את דמו רצית יותר, מצאת פיסה של איש,
בקושי דמות נעלמת אשר נכבת מאור כמחושך, אשר מביטה באיילות
ורואה נחשים, אשר טירופה כה גדול , נערה, כה גדול...

שכב אבי, שכב על גבך על בטנך, שכב כל עוד אתה יכול וחבק את
עצמך במילים של אהבה ושינאה, שכב על המיטה הפרוצה וחוש את תוכי
כי זו תהיה תחושתך האחרונה, נשום את האוויר שיוצא מגופי הרח את
שיכול היה ואינו שלך עוד רחם על עצמך בכה בשבילך כי אני לא
אעשה זאת בשבילך, אני אכה בך, אני אביט בך בעוד אתה תגסוס לך
לאיטך מביט על קירות ישנים של חדר שאין לו זכות קיום יותר מאשר
לך ואתה תצרח, תצרח כמו שאני צרחתי, ואצרח שוב איתך כאשר תצרח,
וימצאו אותנו ללא קול חבוקים כמו שלא חיבק גבר אישה וכמו שלא
חיבק אב בתו כי החיבוק של אהבה טהורה ושינאה נוראה, ימצאו
אותנו שוכבים פרקדן על מיטה ופיותינו פתוחים שואלים משיבים
ויקיאו את נשמתם בשעה שיראו אותנו כי אנו הם והם יהיו אנחנו,
אנו הטרוף והסלידה אנו האימה אנו האנושות החיה ומתה לבדה, חדור
לתוכי כמלאך כשטן כאב שהיית לי וכמאהב שרציתי לי, חדור לתוכי
לתוך אותה נערה שמזמן כבר מתה עשרות פעמים עם כל כך הרבה גברים
שמתו איתה, חדור וחוש את החום והקור שאני אתן לך באותו הזמן,
חדור לתוכי, חדור ומות בפעם האחרונה איתי.













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגלחי כבר את
הרגליים!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/9/02 21:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה