זה היה הדבר הכי עצוב בעולם.
נפרדנו.
סתם כך.
בטלפון אפילו.
אני אמרתי: אני רוצה שניפרד.
הוא אמר: טוב.
סתם כך.
חמישה חודשים וכאילו כלום.
חמישה חודשים שנראו לי כמו תקופת חיים שלמה.
שמעתם פעם את המשפט "בגיל 16 זה תמיד אהבת אמת"?
לא רוצה לנפץ לכם את האשליה. אבל זה לא נכון.
בגיל 16 אתה ללא ספק חושב שזו אהבת אמת. אבל זה לא.
זה הדבר הכי ייצרי שקיים.
זה כל הרגשות מעורבבים ביחד.
תשוקה, להט, רצון לקרבה, רצון לבטחון, רצון שלמישהו יהיה
אכפת.
הכל.
רק לא אהבה.
את זה גיליתי חצי שנה אחר כך.
חצי שנה מאוחר מדי.
חצי שנה שבמהלכה הייתי מהלכת כבן אדם חצי מת.
מתנדנדת על הקו הדק שבין החיים והמתים.
חשבתי שעולמי חרב עליי.
אהבתי אותו, שנאתי אותו, הייתי כמהה למגע ידו, למשמע דבריו,
אבל באותה מידה לא רציתי את קרבתו והתחמקתי ממנו ללא הרף.
הייתי בטוחה שלעולם לא אמצא אחר.
שהכל הזיתי ודמיינתי.
"איזו אהבה?" הייתה המנטרה שלי. "הוא בכלל לא אהב אותי"
שיננתי לעצמי יום וליל. זה עבר.
חצי שנה אחר כך אנחנו מהלכים אחד ליד השני כמו צללים. כמו
זרים.
לשנינו כבר לא כל כך איכפת אחד מהשני.
הוא שקוע בתהום של עצבות ובדידות עכשיו.
ואני, אני דווקא בתקופה הכי טובה של חיי עד כה.
בזכותו?
בגללו?
למרותו?

זה חשוב בכלל...?