אם תתנו לי דקה מזמנכם,ברצוני לערוך הכרה קצרה עם הדמויות.

בראש ובראשונה עומד ג'ורג' פהליבניאן. ג'ורג' פהליבניאן הוא
מנצח. הוא החל לנגן על פסנטר בגיל שלוש ובגיל שש למד על כינור.
לאחר שהחל את הקריירה שלו ככנר,הוא למד ניצוח אצל פייר בולז,
לורין מאזל ופרדיננד לייטר. הוא השתלם באקדמיה באיטליה וסיים
עם תעודות הצטיינות. הוא ניצח על הפילהרמונית לונדון, נוטרדם,
הקליט עם הפילהרמונית של מונטה קרלו והתזמורת הספרדית הלאומית.
אולי כדאי שאני אפסיק כאן כי הרשימה הזו מאד ארוכה. בכל מקרה,
אתמול בערב, ג'ורג' פהליבניאן היה העילוי הרוחני שלי במשכן בתל
אביב, ובלילה בחלומי שיחק את המורה לאנגלית, שאצלו אני נכשלת
בבגרות.

הדמות השניה היא דוריאן, דוריאן השני-הכי-מקורי-אחרי-הספר.
דוריאן הוא אהבת נעורי הבלתי נגמרים. הוא התחיל בחוסר התייחסות
מופגן אליי, עבר אל לתת לי יחס חם ואוהב (בדרך המשונה שלו
כמובן) וסיים בלהרוס לי את החיים. אם הייתי חיה במאה התשע עשרה
הייתי מסתובבת עם שלט מעל הראש שבו היה כתוב "טרגדיה מהלכת".
אבל בחזרה אל דוריאן. הוא נולד בתחילת שנות השמונים המזעזעות,
למד והתחנך בתל אביב, מוערץ על ידי כל בת (וגם כמה בנים )
שפוגשות עיניו. עם כל כך הרבה שפחות מכל צד, גם אני הייתי
יוצאת כמו האגואיסט המטורף שהוא.
אתמול בלילה, יחד עם ג'ורג' (מצטערת, נגמר לי הכוח לרשום את
שמו המלא), דוריאן ביקר אותי בסימטאה החשוכה שאליה ברחתי מפני
פהליבניאן הנורא, אחרי שעברתי טסט ראשון.

הדמות האחרונה ואולי הכי חסרת רבדים עמוקים ושלמים היא אנוכי.
שלום,אני אנוכי. והדמות שלי לא ממש עושה כלום. היא הייתה אתמול
בקונצרט עם שני חברים טובים אחרי שקיבלה כרטיסים במושבים
מצויינים בחינם, ואחרי כמה כוסות טובות של בירה, וכמה ימים
נטולי שינה, היא ישנה עמוק למשך כמה שעות, ובטעות נתנה לתת
מודע שלה להתפרע.
אנוכי רוצה להודות לכל האנשים שמזמינים אותה הביתה לשתות מיץ
תפוחים באמצע תל אביב כי באמת שהיא הייתה קרובה להתעלפות.

בחושך ושקט הוא עולה אל הבמה. איש מבולגן עם שיער פרוע שהיה
יותר מתאים למועדון ג'אז חשוך וקטן. אחרי שלוש כוסות של בירה
אני מרגישה את העילוי הרוחני שנקרא מוזיקה קלאסית. אני עוצמת
את עייני ומרגישה איך הכל סביבי נשמט ואני נשארת מול חברי
התזמורת ורוקדת וולס לבדי. המחזה שנגלה לעיניי מדהים אותי.
יכולתי להשבע שהמנצח רוקד למשמע המוזיקה ולא להפך. בכל הדרו
הוא מורה לכינורות לעלות אוקטבה אחת גבוהה יותר. שוב אני מוצאת
את עצמי עם עיניים עצומות, נזכרת בדוריאן יושב מסומם בחדרי,
בעוד אני על ברכי, מתחננת שיהפוך את גופי העירום ליצירת אמנות.
הכינורות מושיטים חרבות אל האוויר, האורגן מבתר כל עצב בגופי,
המצילתיים והנבל יוצרים פונץ' שלם של הנאה.
באוטו בחזרה הביתה, אני מנסה לחקות שוב את התחושה חסרת האונים
שהייתה לי, שם בכיסא 44 שורה 26 גוש ג, במשכן לאומניות הבמה,
29.01.2004.

בלילה במיטתי, מתחת לפוך שחור אני נרדמת, אחרי ימים רבים של
בהיה מתמשכת אל תוך בלילה והבוקר בתקרה. האלכוהול משחרר את
זעמו וברגע של חולשה אני שומטת ממני את השלשלאות ונותנת לתת
מודע שלי לרוץ, לרוץ חופשי, לרוץ לבד, להזכיר לי בדיוק כמה אני
מפחדת ממנו ועד כמה אני צודקת.

התעוררות פתאומים בכיתה. סביבי הכל נורמאלי, חבריי לכיתה עושים
רעש צורם כרגיל, מתחת לראשי נמצא הספר לוליטה ובחלון לידי השמש
זורחת בכוח, כמו שרק במדינת ישראל, באמצע החורף, אפשר למצוא.
ג'ורג' נכנס אל הכיתה, אך כאן הוא כבר לא האגדה שריצדה מולי
כמה שעות לפני. כאן הוא מר ג'ורג' פהליבניאן, המורה לאנגלית.
בחוסר הבנה אני מביטה אל פניו הרכות ומנסה להבין איך נשפכו
כאלה כמויות של אבסורד אל תוך מוחי הצעיר. "זהו," אני ממלמלת
לעצמי,"מפסיקים לקרוא קאמי, המוח כבר התנוון." לא מספיק שאני
לא מסוגלת לדבר איתו כי אני לא מבינה מה קורה סביבי, גם את
הבחינה שהוא מחלק לכל הטורים קשה לי לעכל. בגבורה אני נכשלת בה
ובכל זאת הוא כותב לי מילים ברורות בכתב מחובר מושלם שאותו כבר
קשה לי לשחזר,"שיהיה לך סופשבוע נהדר,חיבוקים נשיקות והמון
אהבה, ג'ורג' פהליבניאן."
בחזות מפוזרת אני יוצאת החוצה. עברתי טסט ראשון. עברתי. טסט
ראשון. על הג'יפ. יש לי רישיון. סוף כל סוף.
נכשלתי אצל ג'ורג' אבל רשיון יש.
אנחת רווחה.
לא שילמתי אגרה.
הלוואי ויכולתי לקחת בחזרה את אנחת הרווחה שלפני שניה פלטתי
בחוסר אחריות מוחלט.
אין רשיון.
לכל השדים והרוחות.
אני יוצאת מהבית ספר בהיסטריה ומתחילה להסתובב בתל אביב.
אני מוצאת לעצמי סיגריה ואש, ומוצאת לי סימטאה קטנה וחשוכה
להתחבא בה.
אני נכנסת ונשענת על הקיר.
לא צריכה שום תעודת בגרות וגם לא רשיון.
לא צריכה כלום.
דוריאן נעמד בתחילת הסימטאה, גם הוא מעשן, אבל משהו אחר. תמיד
ידע להיות מיוחד. הוא נכנס אל תוך הסימטאה כי הוא יודע שאני
שם.
נעמד מולי ומשעין את ידו על הקיר שמאחוריי.
"מה קרה לך? מה קורה איתך? למה את חושבת שזה בסדר? חוקי האתיקה
כבר לא עובדים עליך? את חושבת שאף אחד לא יודע? שאף אחד לא
מבין?"
במבט מלא שנאה אני לא מגיבה.
וכדי לגרום לי להרגיש קצת יותר גרוע, מה שנתפס כבלתי אפשרי,
הוא מוסיף: "את יודעת שהכול הולך לחזור אליך בחזרה."

ואז נעלם.
כמו שהוא נכנס לחיים שלי ככה הוא יצא.
אולי ג'ורג' פהליבניאן יתן לי מועד ב'.