כותבת בלי מילים!
חושבת בלי מחשבות!
שומעת בלי רעש!
מקשיבה בלי לשמוע!
רואה בלי עיניים!
חייה בלי לחיות!
מרגישה כמו זומבי, זומבי שנותר בין עולם החיים, לעולם הבא,
המתים!
רוצה שקט ושלווה, בישבילי,בשביל הנשמה...
לא יכולה יותר ככה להמשיך...
כולם מסביב רצים, בוכים, שמחים, מכייחים, שואלים, מדברים,
הולכים, בקיצור עושים אין ספור פעולות,
מתקדמים!
ורק אני נשארת, לבדי, מאחור...
אותה חלקת אדמה, שאולי תהיה רק שלי, אף אחד לא יהרוס שם את
שלוותי!
לא יכולה לבכות כי הדמעות לא יוצאות...
לא יכולה לשמוח כי הוא לא איתי...
לא יכולה לחייך כי שכחתי איך...
לא יכולה לשאול, לזומבים לא אכפת מכלום, הם מתים עם תקלה, מתים
שיצאו בלי כוונה מהקבר השחור והעמוק שלהם, הם ממשיכים להתהלך
על הארץ הזאת, אף אחד לא יכול לדעת מי הם באמת, רק הם
יודעים,כמה שהם סובלים!
אין להם מנוחה, וכל שניה אני רק רוצה,
להפסיק לכתוב
להפסיק לחשוב
להפסיק לשמוע
להפסיק להקשיב
להפסיק לראות
פשוט להפסיק לחיות!!!
לא רוצה עולם חיים, לא רוצה באמצע! רוצה למות! מוות שלם!
בקבר השחור לעולם...
אותה חלקת אדמה, שאולי תהיה רק שלי, אף אחד לא יהרוס שם את
שלוותי!