מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי כלב. לא היה יום שבו לא הייתי
מנדנדת להוריי שאני רוצה כלב. בהתחלה, אמא ואבא סירבו בתוקף.
אמא אמרה שאנחנו גרים בבית דירות, ואי אפשר להחזיק כלב בדירה
סגורה. אחר כך, ניסו לתת לי תחליפים. כשהייתי בת שש וביקשתי
כלב אמא ואבא הביאו לי אח קטן במקום. כשהייתי בת תשע וחצי ושוב
ביקשתי כלב, אמא ואבא הביאו לי דגים. לא הייתה לי בעיה עם
הדגים, באמת שלא, היה נחמד להסתכל עליהם ולתת להם אוכל ואפילו
נתתי להם שמות, ואמא שמה את  האקווריום בסלון ואמרה שהדגים
מאוד דקורטיביים. אבל זה לא היה אותו הדבר. כי אי אפשר היה
ללטף אותם ולהוציא אותם לטיול, ובאופן כללי הם לא עשו שום דבר
מיוחד.

כשהייתי בת 11 וקצת, לאמא ואבא נמאס מהעיר והחליטו לעבור למושב
ירוק. וככה עברנו למושב טבול בירוק, בבית קטן עם חצר גדולה,
רעפים אדומים ודגים דקורטיביים בסלון.
ולא הרבה זמן אחרי שעברנו, קיבלתי קופסא קטנה שבתוכה כל מה שאי
פעם רציתי : גורת לברדור קטנה ומתוקה עם עיניים גדולות וחומות.
קראתי לה שולי.
מאותו הרגע, שולי ואני נעשינו החברות הכי טובות בעולם. הייתי
יוצאת איתה לטיולים, משחקת איתה, מטפלת בה, דואגת לה לאוכל
ולשתייה. בהתחלה היא גם ישנה איתי במיטה, אבל זה ארך בדיוק
שבוע, כי אמא לא הסכימה. מלבד זאת, שולי הפכה אותי למקובלת
בחברה, היא הייתה באמת אטרקציה. הייתה כלבה באמת חברותית.

שולי תמיד הייתה שם בשבילי. למרות שהייתי ילדה חברותית ונחמדה,
למרות שהיו מסביבי חברים, שולי הייתה החברה הכי טובה שלי. אולי
בגלל שהייתי ילדת סנדוויץ', עם אח קטן ומפונק מצד אחד, ואחות
גדולה מפונקת שרק עסוקה בעצמה מצד שני, והייתי מרגישה קצת לבד.
אולי כי רק על שולי סמכתי באמת, והייתי מספרת לה את הכל, ולא
חששתי שהיא תספר למישהו, או תשפוט אותי או תבקר אותי. היא רק
הסתכלה בעיניים החומות הגדולות שלה עליי, ותמיד היה נדמה לי
שהיא מבינה.
שולי ליוותה אותי תמיד. היא הייתה שם בגיל ההתבגרות המלא
סיבוכים ותסביכים שלי, בשירות הצבאי המטורף שלי - כשהיא ראתה
אותי רק כל שבועיים, וגם כשלמדתי באוניברסיטה.
שולי תמיד הייתה שם בשבילי, אבל אני לא הייתי שם תמיד בשבילה.
במהלך גיל ההתבגרות שלי, לא תמיד הייתי שם בשביל להיות איתה
ויכול להיות שזנחתי לטובת משבר, בילוי עם חברות או זיון מטורף
עם הבחור הזמני. ואחר כך בצבא, הייתי באה פעם בשבועיים, ואז
שוב, הייתי צריכה להספיק לישון, ולבלות עם המשפחה או החברים.
למרות שתמיד ניסיתי לפנות זמן בשביל סתם להוציא אותה לטיול, או
בשביל סתם לשחק איתה. וכשהגעתי לשלב הלימודים באוניברסיטה, כבר
לא גרתי בבית אלא במעונות, והייתי חוזרת רק בסופי שבוע,
ובחופשות ובחגים, וגם אז תמיד הייתה לי עבודה כלשהי, או מבחן
ללמוד אליו, או לנצל זמן פנוי בישיבה בבתי קפה עם החברות, או
לטובת הבחור הזמני, שהפך להיות קבוע.
ולמרות הכל, היה תמיד נדמה לי, שאותי שולי אוהבת הכי. למרות
שהיו לה את אבא ואמא, ואת אחי הקטן, ואת הבת של אחותי, ליאור
בת החמש, והיו לה דגים דקורטיביים להסתכל עליהם בסלון. אולי
בגלל שהתייחסתי אליה כאל בן אדם ולא כאל כלבה.

אבל לא רק אני התבגרתי. גם שולי. היא כבר לא הייתה גורה קטנה
שהייתה רצה וקופצת. משנה לשנה, היא רק השמינה יותר והזקינה
יותר וכבר לא היה לה כוח. רוב הזמן היא פשוט הייתה אוכלת וישנה
ומכשכשת בזנב ומחכה שילטפו אותה.

אני זוכרת את היום שבו קיבלתי את התואר. זה היה יום קיץ, ואמא
ואבא היו גאים בי. בנוסף החבר הזמני שהפך לקבוע, הציע לי
נישואים. אני חושבת שאמא שלי התרגשה יותר מזה שאני הולכת
להתחתן.
שולי, שכבר הייתה זקנה, שכבה בפינת המרפסת, ובאתי אליה וכיסיתי
אותה בשמיכה. למרות שהיה חם. אמרתי לה: "שולי, אני רק רוצה
שתדעי שאהבתי אותך יותר מהכל, והיית החברה הכי טובה בשבילי.
ועכשיו, כשאני עוברת לבית משלי, אני אקח אותי איתי. ונעשה כיף,
כמו פעם כשהייתי בשלהי היסודי." ושולי רק הסתכלה עליי בעיניים
החומות הגדולות שלה, שהפכו לעצובות, ואני חושבת שהיא הבינה.
ואני חושבת שהיא חייכה.

שולי לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. באותו לילה היא מתה כשהיא
ישנה. קברנו אותה בחצר, והסברתי לליאור האחיינית שלי, שעכשיו
שולי בגן עדן לכלבים. ואמא אמרה, אולי כדי לעודד אותי, שאם אני
רוצה, אני יכולה לקחת את הדגים לבית החדש ולשים אותם בסלון. הם
מאוד דקורטיביים.

מוקדש לכלב שתמיד רציתי ואף פעם לא היה לי.