היא ראתה אותו בפעם הראשונה, מרחוק, והיא ידעה שזאת האהבה
הראשונה שלה, בלי להכיר אותו היא ידעה.
"היי, אני גיא", הוא אמר לה. "אני ליאת", היא ענתה לו. היו לו
עיניים כחולות. גדולות. יפות. מושכות. היא אהבה אותו. אהבת
אמת.
יום אחד הוא אמר לה שהיא חמודה והיא הסמיקה, מאוד.היא הייתה
בטוחה שזה הסימן, סימן שאכפת לו ממנה.

היא התחילה לחשוב שהוא מעוניין בה. היא פיתחה הרבה תקוות,
דמיינה אותם ביחד, רצתה שיהיו חברים. יום אחד הוא בא אליה ושאל
מה שלומה. והיא הייתה בטוחה שזה הסימן שאכפת לו ממנה, שהוא
אוהב אותה.

גם הייתה פעם אחת שהם ישבו על הספסל והוא שם את היד שלו על היד
שלה, והיא התפוצצה מבפנים, היא רצתה להגיד לו. אבל פחדה. היא
כמעט אמרה לו, ואז הוא אמר שהוא חייב ללכת, והיא לא הספיקה
להוציא משפט רק "ביי..." חנוק.

גם פעם הוא התיישב לידה בשיעור ספרות, והיא חייכה אליו, הוא
חייך אליה בחזרה. והיא הייתה בטוחה, שזה הסימן, זה הסימן שאכפת
לו ושהוא אוהב אותה.

פעם אחת הם ישבו יחד בדשא. והוא דיבר ודיבר, ואז היא עצרה
אותו. היא לא יכלה להסתכל יותר בעיניים הכחולות האלה ולדעת
שהוא לא שלה.
אז היא פשוט אמרה את זה. היא אמרה לו "אני אוהבת אותך", והוא?
הוא הסתכל עליה בתדהמה. הוא לא אמר כלום. ואחרי כמה דקות הוא
אמר "טוב", והיא שאלה "אתה לא אוהב אותי?" והוא ענה לה "לא".
היא קמה והלכה.

היא בכתה, בכתה הרבה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהוא לא שווה את
זה ושהוא סתם חרא. אבל כל פעם שהיא נזכרה ביד שלו על היד שלה,
בחיוך שלו, בעיניים המדהימות, היא נמסה. היא חשבה שהוא מגעיל.
אבל גם חשבה שהוא מתוק. היא אהבה אותו באמת. זאת הייתה האהבה
הראשונה שלה. והיא שנאה אותו וכעסה עליו. והיא לא הייתה מוכנה
לסלוח לו.

אחרי חצי שנה היא פגשה בחור אחד, גיל. היא הייתה נורא קרובה
אליו. היא שמה את היד שלה על היד שלו. וחייכה אליו. ואפילו
ישבה לידו בשיעור ספרות.
והוא התאהב בה. והוא ידע שזה הסימן, הסימן שהיא אוהבת אותו.
אז יום אחד, שהם ישבו על הדשא, הוא החליט לאזור אומץ ולהגיד לה
שהוא אוהב אותה. והוא אמר לה, והיא נדהמה. פתאום היא נזכרה
בגיא. באותו דשא בדיוק.
והיא החליטה להגיד לגיל שהיא אוהבת אותו בחזרה, למרות שזה לא
היה נכון.

אז הם היו חברים. שלושה חודשים היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו
למרות שהיא לא אהבה. שלושה חודשים היא ניסתה להתחמק מהנשיקות
שלו, שלושה חודשים היא ניסתה להמציא תירוצים למה היא לא עונה
לטלפונים ולמה היא לא יכולה לבוא אליו.
אבל בכל יום הוא אהב אותה יותר. בכל יום הוא הסתכל עליה מהצד
ושתק ורק היה שמח שהיא שלו והוא שלה.
והיא התחילה לשנוא אותו. לשנוא אותו באמת. היא שנאה את איך
שהוא רדף אחריה והציק לה. והוא רק התאהב בה יותר ויותר.

עד שנשבר לה. ואז, יום אחד על הדשא, היא אזרה אומץ ואמרה לו,
שהיא לא אוהבת אותו. ואף פעם לא אהבה. והוא בכה. והוא כעס
עליה. שהיא שיקרה לו.

אחרי יומיים הוא לא הגיע לבית ספר. והיא התחילה לדאוג.
היא חיפשה אותו שעות ולא מצאה.
אחרי שבוע פתאום הטלפון בבית שלה צלצל, היא הרימה, זאת הייתה
אמא של גיל. "גיל פגע בעצמו, הוא קפץ מהגג של בית הספר לפני
כמה ימים, עד היום בבוקר הוא היה בבית חולים, היום הוא נפטר,
אם את רוצה, ההלוויה תהיה בעוד שעתיים, נוכל לקחת אותך", היא
אמרה תוך כדי בכי.
ליאת הלכה להלוויה, ובכתה, בכתה הרבה. היא כעסה עליו, היא כעסה
על עצמה.
אחרי שכולם הלכו ליאת נשארה ליד הקבר.
היא דיברה אליו, אל גיל, או אל הקבר, היא אמרה לו שהיא מצטערת,
שהמטרה שלה הייתה בדיוק הפוכה מלפגוע.
היא סיפרה לגיל על גיא, וכמה שהיא נפגעה, ואז היא הבטיחה לגיל
שהיא לא תשקר יותר, אף פעם.