הוא תמיד היה בחור שמח. תמיד היה לו חיוך כזה של שמחה. גם אם
הוא היה עצוב או לא מרוצה, שום דבר לא הפריע לחיוך.
כל פעם שהוא היה לידי הרגשתי את זה יותר חזק. וכל פעם שהוא לא
היה לידי רציתי שהוא יהיה לידי. ידעתי שזאת אהבה.
אני לא חושבת שהוא ידע. אני לא חושבת שהוא רצה לדעת.
יום אחד בכיתה ח' ארגנתי מסיבה והוא עזר לי לסדר את הבית
ולהזמין את האנשים. ידעתי שאז, בדיוק באותו יום, הוא מתחיל
להרגיש אלי משהו בחזרה.
הוא לא אהב אותי, לפחות עד אותו יום. אני כבר ידעתי ממזמן שזאת
אהבה, ידעתי שאני אוהבת אותו.
בערב שהגיעו כל החברים שלנו הוא התרחק. הוא לא רצה שיראו אותנו
ביחד, שלא יחשבו משהו. אבל אני לא רציתי שיתרחק. רציתי
שיתקרב.
ככל שעבר הזמן הוא הרגיש אלי משהו יותר חזק, הוא כבר ידע את
זה, וגם אני.
ואז שהיינו בכיתה י' הוא ביקש שאני אבוא איתו לדשא באחת
ההפסקות.
אז הלכנו שנינו לדשא בפינה מרוחקת, והוא אמר לי, הוא אמר שהוא
אוהב אותי.
ואני עניתי לו, שגם אני אוהבת אותו. הוא פחד ממני, הוא פחד
מקשר.
אבל אני לא פחדתי ממנו. ולא פחדתי מקשר, וגם לא ממחויבות.
הוא אמר שהוא מפחד, מפחד לאבד אותי, ואני הסתכלתי לו בעיניים
ואמרתי לו, שהוא לא יאבד אותי, ששום דבר לא ייקח אותי ממנו.
הוא תפס את היד שלי ונישק אותי, ואני נישקתי אותו בחזרה. ולא
רציתי שזה ייגמר.
ולא היה לי אכפת שצוחקים עלינו, ולא היה לי אכפת שכולם מקניטים
אותנו ויורדים עלינו.
מה שהיה חשוב לי זה הוא ואני ואיך שאנחנו. להיות לידו ואיתו.
ביחד.
יום אחד הוא נעלם. והשאיר לי מכתב. הוא כתב שהוא לא רוצה לפגוע
בי.
הוא כתב שהוא הורס לי את הקשר עם שאר הילדים. שלא מגיע לי
שכולם יצחקו עלי וירדו עלי, שזה לא אני ואני לא צריכה את זה.
וכעסתי עליו, שהוא מחליט בשבילי, שהוא בחר בשבילי, שהוא ברח
מהבעיות, בעיות שבכלל לא הפריעו לי.
ואני אהבתי אותו. באמת אהבתי אותו. למרות שהייתה לו קרחת.
ולמרות שלא נשאר לו הרבה לחיות, למרות שהוא היה חולה בסרטן.