היא יושבת על המיטה. בוכה. היא לא יודעת למה היא בוכה, מה גורם
לה לרצות שהוא יחזור כל כך. תמונות שלו רצות לה בראש והיא לא
מצליחה להפסיק את זה.

היא אף פעם לא הבינה שהיא אהבה אותו באמת, עד שהוא הלך. תמיד
הם היו ביחד, אף אחד לא ידע מה הם מרגישים אחד אל השני. גם היא
לא ידעה מה היא מרגישה אליו. כשהוא אמר לה את זה בפעם הראשונה
היא שמחה. היא שמחה שהוא עשה את זה ולא היא, היא שמחה שזה מה
שהוא מרגיש אליה. אבל היא לא ידעה אם היא מרגישה אליו בחזרה.

כשהוא שאל אותה, היא אמרה שהיא לא יודעת. כשחברות שלה שאלו
אותה, היא אמרה שהיא לא יודעת. היא באמת לא ידעה, היא לא
הרגישה את הניצוץ הזה אף פעם.
ואז חבר שלו בא. וסיפר לה, והיא לא הבינה איך זה קרה, היא לא
הבינה למי יש את הזכות לקחת לה אותו. עכשיו הוא מלאך. והוא
שומר מלמעלה. והיא מחכה, שהיא תרגיש ככה שוב למישהו, אבל היא
יודעת שהיא מחכה לשווא. עכשיו היא יודעת, עכשיו היא יודעת שזאת
הייתה אהבה.
ועכשיו, כבר מאוחר מדי.