בצעד נואש מנסה לחבק את הגוף הקר
הנח לצדי
לא מגיב לי, לא מחזיר מגע
לרגע אני תוהה אם עוד יש בו חיים.
לוחשת לו מילות אהבה
מילים חזקות,
מוסיפה נשיקה, על שפתי קרח רפויות.
המבט נעוץ בקיר, הגוף קפוא
הדמעות שלי זורמות.
הוא רואה בזווית של העין ומתעלם
נשאר בשלו.
בא לי לצרוח
מעדיפה שיגיד שהוא רוצה ללכת
אני אשחרר.
שיגיד שהוא לא אוהב אותי
אני אמצא את הדרך להתגבר עליו
רק שיגיד משהו!
אבל הוא מושך בחוטים.
ומושך את הזמן
ואני, כה עיוורת - נשארת כאן
מגששת אחר שרידים של רגש בגוף האטום
ובכל יום נוסף, אוזלת התקווה בי
למצוא
את אשר היה בין זרועותיי, ואבד לי.

אני כל כך מצטערת. הלוואי ויבוא יום ותוכל לסלוח.
"אולי זה יקח עוד 10 שנים. אולי זה לא יקרה יותר כל החיים
אני, יש לי זמן."