אז פשוט עמדתי באמצע המדבר וניסיתי להפנים את מה שהיה מולי:
הרים גבוהים שמשתלבים עם עננים בצורה כה יפה שקשה להבין את
זה.
לאחר כמה דקות נזכרתי איך הייתי מסתכל על העננים כשהייתי ילד.
הייתי מחפש צורות בעננים ודמיינתי מה הן עושות שם בשמיים.
החיוך שהזיכרון העלה על פניי גרם למשחק לחזור לחיי, וענני
ציפורים עפו בשמיים, ענני דרקונים נלחמו בענני אבירים על
סוסים, וענני מפלצות ויצורים מוזרים הסתובבו וריתקו אותי
לשמיים לעקוב אחריהן בדמיוני כשהם עפים ברוח.
פתאום שמתי לב לענן קטן, שחור, חסר צורה כלשהי שעף לבדו. חשבתי
עליו כמו אדם מכוער ובודד שאף אחד לא רוצה בקרבתו. שאר העננים
נראו לי מלכותיים יותר עם השמש השוקעת שצובעת אותם וקורנת
עליהם.
החלטתי שבתור ענן הוא חייב להיות יפה, כי הוא ענן ולעננים תמיד
יש יופי מסויים. הבטתי בו וניסיתי למצוא את היופי שלו. ענן
בודד, קטן ומכוער שנראה כאילו חרכו אותו בדיוק כך שלא ירחמו
עליו, אלא יסלדו ממנו.
חשבתי על איך הענן יראה מזווית שונה או מבפנים או אולי "תסתכל
על הציוד", נזף בי הקצין, "אתה פה בשביל לשמור, לא לבהות
בשמיים." |