מהרהורי ליבו אני יודעת שהיה כועס לו היה יודע מה אני הולכת
לעשות, אבל דברים רבים עשיתי שהכעיסו אותו. הפעם אני יודעת
שזהו. הוא שם ואני כאן, והכל כל - כך חד סטרי זה לא הולם שום
מערכת יחסים.
כמעט ונדמתי איתו ביום שנודע לי, בכיתי והזיתי. היום הזה חרוט
במוחי, הודעה כזו עם שליחים על אף שהיו אלה שליחים רחומים, עד
כמה יכלו לעדן את הבשורה?
חיי הסגפנות שסבלתי מאז לא נאותים להתחבר אל המיית הנפש שלי.
לא נשאר בי שום רצון שמביא אותי למחשבת ה"אולי" למחשבת הטווח
הארוך, הרגע הוא כאן ועליי לקחתו.
איך הוא נגמר? איך למרות זאת הוא נשאר? לא נותר בי עוד חוזק
להתמודד עם שאלות כאלה, הפעם אני יודעת שעליי לעזוב עימו.
חיים אמורים לחלוף ומשאת חשה שהזמן עוצר מלכת, שהוא אינו בר
חלוף, בגלל הרגעים שאת חווה בעיתו, עלייך לחפש את האופן
למצות.
אז זהו העולם שלי בא על מיצויו ואני כמוהו עוזבת.
הוא הלך לבלי שוב וכך גם אני אעשה.
והרי הוא לא יכל להודיע. למרות הנאיביות שלכאורה סיגלתי למענו
תמיד ידעתי שזה יגיע לכך, הם יגיעו על כנף יונת דואר שלום שכזו
שמעייה מעיו, והדם הזורם בעורקיה הוא דם שאול, דם שאול.
רגליי כשלו כשהיא ושליחיה בחרו לנחות על סף דלתי.
-"אני הנמענת? ומי המוען?" חשתי שליבם נמחץ בקרבם.
זו לא הייתה בחירה שלו, סבל חיצוני, עוין, מרושע בחר לנהוג בו
כך. סגל של אנשים זרים אכזריים. לעיתים הם מניחים מוקשים בדרכם
של אנשים, הפעם הוא נבחר. הבחירה לא הייתה אישית, כך הוסבר
לי.
בדיוק בשנה שאחרי אני עומדת ללכת בדרכו להרדים את כולי לעד.
וכי למה ילך לבד בעלטה?  -אלך לנווטו שם אימתו תתרכך.
מכורה למרורים הפכתי. אושר עילאי עתיד לכבוש את תוכי, גיהינום
הריקנות עתיד להיפסק אם אבחר בדרך הזו וכך אעשה.
אז לכל מי שמוצא אותי כך באפיסת כוחות, הבן שאם הוא הקריב עצמו
למען... אני מוכנה למענו להקריב אותי
להתראות....