עמדנו קבוצה מול קבוצה. ברקע - דממה.
העיניים מתאמצות לא לנדוד לצדדים, מתאמצות להישיר מבט אל
העיניים משלהן. אך הכוח הבלתי מנוצח של התהייה וההידמות מוציא
אותן מחוריהן בקצב הרוח.
בבוקר אתה קם עם רצון מחודש להיבלע בשלך, אך עם זאת להשאיר
חותם.
ושוב בדיוק באותה נקודה עומדת קבוצה מול קבוצה. ברקע - דממה.
קיר בטון אוורירי מפריד בין ההידברות. פסיעה לשם, פסיעה לכאן,
אינך מסוגל להחליט איפה אתה.
מתעקש להיות שייך לשם, מקבל חבטה שמעיפה אותך בחזרה לשורשים.
מנסה לשקוע בתווים המוכרים, להיסחף עם הצלילים הנושנים, אך בכל
רגע מבעבע בך הצורך לפקוע מביצתך, מקלטך, ולהושיט ידיים לעבר
מרחבים אחרים.
מלטף את האוויר שלהם, משי צורם באצבעותייך. מחדד את האצבע
בניסיון לפקוע חור עמוק יותר באוויר, לראות עם אז התחושה
מתקשה. היא לא.
פתאום כשאתה מנסה לגעת שוב באוויר הנושן שלך, הוא כבר לא מהווה
חמימות כמו בעבר. לפתע הוא מצמיח קוצים ומעבה את פניו.
הקבוצה הזו כבר לא מושיטה ידיים.
אתה נותר לבידו באמצע. הרגליים נעשות כבדות ולאט לאט הן פוצעות
את הרצפה ושוקעות בתוכה. כסגור במעלית אתה שוקע באבני הרצפה
אשר נסגרים מעלייך ומעלימים אותך לגמרי מעל פני האדמה. כעת אתה
באמת חסר זהות.
הנשימה האחרונה שלך התפזרה בחלל והתחברה לנשימות הזרות שלהם.
מחר, בדיוק באותו מקום, קבוצה מול קבוצה, הם ידרכו מעלייך,
בתוך החושך שהותרת, בלי לשים לב איפה אתה, נעלמת.