"ברוך כאב מתוק לראשונה, עת אהבה הייתה לי מקודשת"
(מתוך: סונטות על חייה של הגבירה לאורה/ פרנצ'סקו פטררקא)

הפסקת להכאיב לי מזמן.
הכספית שסירבה להיאסף אל
זכרונות הגיוניים הרעילה את מוחי במחשבות
אולי הייתי שם כדי לא להיות
לבד. המצב הקיומי השני שלי
היה הרהור בלתי פוסק ומטריד
על תכנוני בריחה עתידיים והעתקים כחולים
של בנייני נפש שעמדו לקרוס ונאחזו
בטבעת כסף המלכדת את השברים לאחד.
וכמו בספירה לאחור, העצב שעט קדימה
בשדות רגשותיי נגועי הבנה חולנית.
שקט, שלפתע אחז בקרביי היה
סכין שהוצמדה לעור, ואני,
שהבטחתי פעם לאהוב עד מוות
ידעתי לאהוב רק את עצמי.

חתונה אזרחית הייתה לנו.

האורז הוחלף במציאות שהייתה טעימה
הרבה פחות. וכרכרה עם סוס שחור-לבן
חיכתה בסוף השביל, הנהג נגע במגבעתו
בנימוס ועיניו שהיו עשויות מסוכר חרוך
ומראות שנלקחו מגיהנום אמיתי  
סיפרו על החיים האחרים שהיו לנו.
חיים שהתחילו מעט אחרי
שהדבש אזל מכל הלילות
ושליחי קופידון רצו אחרינו
וקראו בשמחה קריאות בוז ואהבים.
הזקנות נופפו לשלום
במטפחותיהן הבלויות מיליון דמעות
של קרבה מתפשרת. ואלו האוהבים
המשיכו לאהוב מבלי להרגיש בקיומנו
החולף על פניהם שקפאו באושר תמידי.

חתונה אזרחית הייתה לנו.

ולא הפסקתי לכאוב את הצער
שבשמלתי השחורה ושיערי הסתור
והילת בדידות המכסה את שפתיי
שמעולם לא נישקת.