היא עפה על הרצפה, עמדתי מעליה עם החגורה השחורה ביד שמאל,
הצלפה אחר הצלפה, מכה אחרי מכה. שמעתי אותה נאנקת בין החבטות.
היא לא בכתה, אף פעם לא בכתה, לימדתי אותה לא לבכות, לא רציתי
שהיא תהיה עצובה, רק רציתי שיהיה לה טוב, רציתי שיהיה לנו יחד
טוב, פשוט היא הייתה צריכה ללמוד, מה כל כך קשה להבין שאני
שותה את התה שלי עם שתי כפיות סוכר? לא, היא הייתה חייבת
ללמוד.
הרמתי אותה מהרצפה ונשאתי אותה לעבר המיטה, הורדתי לה את
החולצה והלכתי למטבח להכין רטיות קרות, להקל לה על הכאב. לא
רציתי שהיא תסבול, רק שתבין, תה פושר עם שתי כפיות סוכר.
אהבתי אותה, אהבתי כל כך,כל יום לחזור הביתה אליה, ארוחת הערב
כבר מוכנה ואני יושב לאכול, היא מולי מסתכלת עליה בשתיקה, באה
לחבק אותי אחרי שאני מסיים, הולכת לחדר השינה, צועקת כשצריך,
כמו שלימדתי אותה.
קמה והולכת להתקלח, לקחת איזה גלולה ולישון. היא לא עבדה, לא
רציתי, אישה צריכה להיות בבית, להכין לי אוכל כשאני חוזר ולתת
לי מה שגבר צריך, לא לעבוד בחוץ. חיים כמו מלכה נתתי לה, מתנות
יקרות, בשמים,בגדים וכל מה שרצתה נתתי.
חזרתי הביתה וראיתי אותה מדברת עם השכן, הזה מלמעלה, בא לבקש
סוכר אמרה לי, לבקש סוכר! כן בטח! מאישה כזאת יפה לא מבקשים
סוכר אמרתי לה, אסור לך לדבר איתו יותר אמרתי לה, השארתי לה
סימן כחול על הפנים, ככה כל בוקר שהיא תסתכל במראה היא תזכור
לא לדבר איתו, היא שלי, רק אני אוהב אותה, ככה צריך. לקחתי
אותה לחדר השניה, היא שכבה שם קפואה, צועקת פעמיים בסוף, הולכת
להתקלח ולקחת איזה גלולה, לא משהו שהגבר צריך לדעת עליו יותר
מדי.
בבוקר למחרת התעוררתי כשהיא כבר לא לידי, הייתה במבטח, כמו
שאישה צריכה. הכינה לי תה עם שתי כפיות סוכר, למדה. לא העלימה
את הסימן עם מייק אפ, עוד דבר שלימדתי אותה, מתנות ממני לא
מעלימים. אף פעם.
חזרתי הביתה בערב, ארוחת ערב, תה, בלי סוכר. "נגמר" היא אמרה
לי. לא, היא הייתה חייבת ללמוד, נגמר זאת לא סיבה, היא הייתה
חייבת ללמוד, הייתי חייב ללמד אותה. הצלחת עפה והשאריות נפלו
על הרצפה, החזקתי ביד את הסכין, החגורה כבר לא תצליח ללמוד
אותה כנראה, בהתחלה היא צעקה, היא גם בכתה, למרות שלימדתי אותה
לשתוק, אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה עצובה. אבל אחרי כמה
דקירות היא השתתקה, לא בכתה ולא צעקה, רק שכבה שם. שקטה, כמו
שאישה צריכה להיות.