אין ווכחנים כמו המרוקאים, וזו עובדה קיימת שאין עליה עוררין,
ואין לך מקום ויכוח יותר מתאים מאשר בית הכנסת השכונתי, גם זו
עובדה שאין עליה עוררין, ומדוע אני מספר זאת, מפני שגדול
הווכחנים והאיש שכולם מנסים להתווכח איתו הוא רבי נסים דהן,
החכם, שמי שחושב שהוא חכם ורוצה להראות זאת ברבים, מוצא עילה
לפתוח בויכוח סוער עם נסים, ואין לך מקום יותר מתאים מבית
הכנסת, וזמן יותר מתאים מאשר שבת תפילת מנחה, שאז נושא נסים
דרשה בפרשת השבוע, וכשנסים נותן דרשה מפרסמים זאת בתחילת השבוע
ובשבת בית הכנסת מלא מפה לפה ומגיעם אורחים מכובדים מרחוק כדי
לשמוע אותו. בגמר תפילת מנחה, לאחר שהוא מסיים את תפקידו כחזן,
יוצא כרוז מזדמן וקורא בקולי קולות לקהל להיות בשקט ולתת לרבי
נסים לשאת דברו.

איש מכובד, נסים, לבוש תמיד חליפה שלושה חלקים אפורה, אלגנטית,
לראשו מגבעת אפורה בסגנון ישן,ועניבתו מהודקת בקפידה מתחת
לצוארון מעומלן ומבהיק בלובנו. פס הגיהוץ במכנסיו ישר וחד
ונעליו השחורות מבריקות מרוב צחצוח, אין לו זקן והוא מגולח
בקפידה. כזה הוא נסים, לא יוצא מביתו, אפילו לא לטפל בפרחים
בגינתו, אם הוא לא לבוש ומצוחצח כאילו יוצא לפגישה החשובה
בחייו.
איש חכם ויפה תואר נסים, מספרים עליו שכשהיה מורה צעיר,
במרוקו, בא אליו אבא של אחד מתלמידיו שהיה גם חברו של נסים,
וסיפר לו שמימון ברח למסיון והתנצר והוא מבקש ממנו שיחזיר אותו
לחיק היהדות כי רק הוא יכל לעשות את זה לאחר שכל נסיונותיו עלו
בתוהו. נסים נדהם: מה, חברו הטוב התנצר? לא יקום ולא יהיה! מיד
הלך למסיון ודיבר עם מימון משך שעות ארוכות עד ששכנע אותו
לחזור הבייתה, להוריו, ולחיק היהדות. הוא גם שינה לו את השם:
"שמע" אמר לו, "מימון בערבית זה מזל ומזל בעברית זה גד, לכן
יהיה שמך הפרטי גד. כמו כן שם משפחתך הוא פחימה, ופחימה בעברית
זה חכמה, תבונה, ולכן יהיה שם משפחתך נבון, ומעתה יקראו לך: גד
נבון."
וכך היה.

כשהקהל משתתק מכחכח נסים בגרונו, מתקרב לדוכן ופותח בדרשתו.
דיבורו איטי וקפדן, כל מילה במקומה ואין לך מילה מיותרת, מבטא
את המילים במדוייק ובצורה ברורה לוודא שאין אחד שלא הבין, לאט
לאט הוא הוא נכנס למן טרנס, דבריו מלהיבים את הקהל, קולו עולה
ויורד בהתאם, מטעים מילים ושואל שאלות רטוריות  שהתשובות
המפתיעות גורמות לרחש של הסכמה והתפעלות בקהל , הכריזמה שלו
סוחפת, עיניו הכחולות מהפנטות את הקהל וכשהוא מסיים את נאומו
קם הקהל על רגליו ומריע וקריאות: כל הכבוד כל הכבוד, נשמעות
מכל עבר. לאחר מכן שואלים שאלות ונסים עונה בסבלנות ובחכמה,
רואים עליו שהיה מורה, מורגל בשאלות ואין לו פחד קהל, הוא שולט
בו ומנתב אותו כרצונו.
רק דבר אחד מוציא אותו משלוותו, כאשר הוא מזהה שואל שאין
כוונתו תמימה וכל רצונו לערער על חכמתו, או אז הוא כועס,
וכשנסים כועס, פגיעתו רעה, יודע הוא להשתמש במילים כמו בפגיון,
הוא לוקח את דברי האיש ומנתח אותם ומוכיח לקהל שאין האיש אלא
בור ועם הארץ ואין בו כלום מלבד טיפשות וגבהות לב, וכשנסים
אומר על אדם שהוא טיפש אין לך בושה גדולה מזו, נסים לא אוהב
טיפשים והוא מתרחק מחברתם. כמובן שהשואל אינו נשאר חייב ומחזיר
מנה אחת אפיים, הטונים עולים והקהל מנסה להרגיע את הניצים.
בסופו של דבר הולך נסים הבייתה בגאון והשני יוצא מבית הכנסת
מבוייש וחפוי ראש. רגזנותו של נסים גרמה לכך שיום אחד התחלק
קהלו לשניים, אלו שאהבו והעריצו אותו, ואלה ששנאו אותו ממש, לא
היו אנשי ביניים, את נסים אוהבים או שונאים, ומעשה שהיה כך
היה:

בשבת, כהרגלו, נשא נסים את דרשתו בנושא פרשת השבוע, הקהל היה
רב במיוחד מפני שאחד הרבנים הידועים הגיע עם תלמידיו לבית
הכנסת לשמוע את נסים נושא דרשה. נסים, שפרשנותו לא הצטמצמה
לפירושי רבנים בלבד, הפליג בדבריו למחוזות הפילוסופיה החילונית
והביא דוגמאות מאריסו וסופוקלס, דבריו אלו עוררו את חמתו של
הרב הידוע והוא האשים את נסים בדברי כפירה בשבת בבית הכנסת.
דבריו עוררו מהומה ונסים התרגז והחל להוכיח את הרב ואת הממסד
הרבני כולו על שהם צבועים ופרימיטיבים ואין הם מסוגלים ללמד את
תלמידיהם תורה נאורה שמתאימה לזמן הזה והם חיים עדיין לפני
שלושת אלפים שנה עם כל האמונות התפלות שנצברו מאז ועד היום.
בקיצור, הוא כפר בעצם יהדותם וקרא להם טיפשים פגנים. דבריו
עוררו את חמתם של הרב ותלמידיו וכמעט היה צריך לקרוא למשטרה
לולא אוהביו של נסים ששמרו ודאגו שיגיע הבייתה בשלום. מאז נסים
לא הולך לבית הכנסת, כששואלים אותו מדוע הוא מספר בבדיחות הדעת
על יהודי שגר במקום בודד ובנה שני בתי כנסת, באחד הוא מתפלל
ובשני כף רגלו לא דורכת.
"אני האדם הבודד," הוא אומר, "ובבית הכנסת הזה כף רגלי לא
תדרוך."

מאז מסתגר נסים בביתו ואנשים רבים באים אליו לקבל עצה בנושאים
שונים. גם סימי באה אליו כמה ימים לאחר החתונה של רשל ושמואל,
גם רצתה לדבר עם חנה, אשתו, על הרצח של דוד, אולם על כך יסופר
בהמשך.