אני יוצאת מביה"ס והולכת אל בנק הדואר. נעמדת מבחוץ לו, ומביטה
דרך השימשה. אתה עדיין שם, יושב, לוגם מן הקפה השחור שלך,
ומקבל צ'קים ותשלומי חשבונות מהלקוחות. אני מביטה בשעון, רק
עוד חמש דקות , כן, רק עוד חמש דקות.
גם אתה מביט בשעון היד שלך, הזקנה הכפופה שממולך עוד ממיינת
צ'קים, וממלמלת בשפה זרה, ואתה מביט בשעון בחיוך, וודאי אומר
לעצמך, עוד ארבע וחצי דקות, בני, רק עוד ארבע וחצי. הזקנה
החליטה. כן, היא ניראית דיי סגורה על עצמה, והיא מגישה לך את
הצ'קים יחד עם החשבונות. אתה משרת אותה בחיוך. לא בגלל שאתה
נחמד (אפילו אם אתה כזה), אלא בגלל שאתה יודע שעוד ארבע וחצי
דקות תקום מהכסא המחורבן ותלך סוף סוף הבייתה, אל נועל'ה.
אלוהים, כמה שבטח אתה רוצה לראות את נועל'ה.
אתה תגיע הבייתה והיא וודאי תשכב ישנה על הספה ממול לטלוויזיה.
כמו כל יום, גם היום היא וודאי צפתה במומינים ונרדמה אל מול
המסך. האצבע לכודה בתוך פיה, ואתה רואה לפי תזוזותיה שגם תוך
כדי שינה היא עוד מוצצת אותה. כל כך יפה, אתה וודאי אומר
לעצמך, ומודה לאלוהים על שנתן לך כזו בת יפה. אישתך עוד
בעבודה, מגלחת את עורפו של איש קשה יום בן חמישים, או עושה
צביעה לצעירה קצרה בזמן שלא מפסיקה לתזז בה. בחמש היא תחזור
הבייתה, תעלה במדרגות, שפופה אולם עם חיוך, מוכנה לפגוש אותך
ואת נועל'ה.
רק עוד שלוש דקות, רק עוד שלוש. תירגע, חמוד, תנשום עמוק, זה
כבר עומד להגמר, עוד יום משעמם מדיי. כן, אני יודעת, רצית
להיות גרפיקאי, אבל כשאין לא יותר מדיי שכל וגם לא יכולת לדגור
בבי"ס לעיצוב, נשארו לך רק מקצועות משעממים לחיים. אבל זה לא
נורא, תשמע לי.
השומר מחוץ לבנק הדואר מביט בי. וודאי שואל את עצמו מדוע כבר
בפעם האלף אני מגיעה הנה ובוהה בך דרך החלון. בטח איזו מאוהבת
כפייתית, הוא חושב בינו ובין עצמו, מודה חרישית לאלוהים שאינו
מצוי במצבך. אין לו שמץ של מושג עד כמה הוא קרוב לאמת...  אני
מחייכת לעברו, והוא חזרה. סתם מין טקס קבוע של כל יום. הוא לא
ייגש אליי, וגם לא יאמר לי מילה, כמו שאף פעם עד היום לא עשה,
הוא ישאר לעמוד על מקומו, לימין הדלת, נועץ בניכנסים לדואר
מבטים חשדניים, ורק בי מביט במבט תוהה, שוזר לגביי במוחו מאות
תסריטים אפשריים.
עוד שתי דקות וחצי. כן, זה כבר ממש קרוב, אוטוטו ואתה עף
הבייתה. ואני אחרייך. עוקבת אחר כל צעד, משתדלת בקנאות לא
לפספס אף נשימה שלך, הולכת אחרייך במרחק סביר. מפה, דרך שכונת
רוטשילד, ואז אל הוורדים. הוורדים 4/7, רואה שאני זוכרת. הכל
רשום, חקוק ממזמן ועד סוף החיים אצלי במוח.
תווי הפנים העדינות שלך כאילו אומרים לי, בואי, גשי הנה,
קוראות לי מבלי לבטא אף מילה. אתה לא יפה, סתם פשוט, אבל מיוחד
בעיניי. כמה שהייתי רוצה ביום מן הימים לגשת אלייך ולאמר,
'שלום, אני גלית', אבל כמה שרוצה פשוט לא מסוגלת. ובמקום זה
מקווה שאולי יום אחד, בין שכונת רוטשילד לוורדים, תסתובב פתאום
על המדרכה, ממול לרמזור האדום ותבחין בי. תחייך, ואז תיגש
ותאמר, 'את לא מוכרת לי מאיפשהוא?', תגיד שהתווים מוכרים לך,
שיש לי עיניים יפות, שתזמין אותי לכוס קפה, ואז תכיר אותי,
ואני אעשה לך שמח בחיים, מבטיחה.
עוד דקה, בני, עוד דקה אחת וזזים. אתה דייקן, אני יודעת,
ובארבע, ולא שנייה לפני או אחריי אתה תקום ותתחפף הבייתה. אל
דאגה, השעון שלי מכוון, ואני לא מתכוונת לפספס אותך או לעזוב
אותך בדרך.
אני מודעת לזה שיש במעקבים שלי אחרייך מעט מן האובססייה, אבל
במקרה שלי אובססיה היא דבר לגיטימי. אתה צריך לפגוש אותי, זה
כתוב בשמיים, וזה ברור לי. זה היעוד שלך, להכיר אותי, לאהוב
אותי, ואתה לא יכול להתחמק מזה, לא חשוב מה טומן לך העתיד. אתה
ואני עוד ניפגש פנים מול פנים יום אחד, ואז תהיה חייב לחייך,
ולהכיר בעובדה שאני עושה לך טוב על הנשמה. זה עוד יקרה בני,
ואני מאמינה שבקרוב.
ארבע. בדיוק. אתה קם מהכסא שלך, אומר בדרך החוצה להתראות למשה,
וגם לצעירה הפרובוקטיבית ההיא - שושי. אני במקומך הייתי מעירה
לה על אורך החצאית האיום שלה, או ליתר דיוק על קוצר החצאית,
אבל אתה סימפטי מכדי לעשות כך. אתה יוצא ממאחורי הדלפק וצועד
לעבר הכניסה. השומר מבחוץ כבר פותח לך את הדלת ואתה מחייך
אליו, וצועד החוצה אל הרחוב. אני מחכה שתתרחק מעט ומתחילה ללכת
אחרייך.
בארבע וחצי אני שבה הבייתה. הבית שלי רחוק משכונת הוורדים, אבל
זה לא כל כך נורא ללכת מהבניין שלך ועד לקינג ג'ורג' איפה שאני
גרה עם אימא ודוד. אני נכנסת הבייתה כשההבעה הסתמית שרועה
כרגיל על פניי וצועדת אל חדר השינה שלי. "שוב פעם גלית..."
אימא מסננת לעברי כשאני נכנסת לחדר. "ציור, ועוד ציור, ועוד
ציור", היא מנופפת מולי בכל הדיוקנאות שלך שציירתי. אני מתעלמת
מהעצבים שלה ומביטה על הדיוקנאות במבט מעט מנותק. השתפרתי
בציור, אני מנתחת באובייקטיביות, הפעם זה כבר ממש אתה, בצילום
לא היית יוצא טוב יותר. "את עוקבת אחריו, אני יודעת. אל תנסי
לשקר, אני יודעת!", היא צורחת ומחליפה צבעים כמו רמזור תנועה.
ואני לא מגיבה. ככלות הכל זו גם ככה לא הפעם הראשונה שהיא
צועקת עליי בגללך, וזו גם לא הפעם הראשונה שהיא מחטטת לי בין
הדברים ומוצאת ציורים, או תמונות, או ניירות שבהם רשמתי פרטים
עלייך. "מה יהיה איתך?!", תוך כדי צרחות גם דמעות מתחילות
לנזול לה על הפרצוף. היא פטתית, אני חושבת. "לא יהיה לזה
סוף?!", לא, לא יהיה לזה סוף, אני יודעת, אז למה היא פשוט לא
מקבלת את זה בהבנה. זה הרי כבר שלוש שנים ככה מאז שהבנתי שאתה
זה האדם שהזדקקתי לו כל כך מאז ומתמיד. "את כבר בת שש עשרה!
תתבגרי, תצאי מזה!!!", לא רוצה ולא רוצה...
"כמה פעמים אני אצטרך להסביר לך? הוא לא רצה אותך!!! את
שומעת?" היא צורחת ותוך כדי שהיא מפלסת לה מרחב ראייה מבין
הדמעות היא זורקת את הציורים לכל עבר ומתחילה לטלטל אותי. "הוא
יודע עלייך אבל לא רוצה שום קשר איתך?! מה לא ברור לך?! הוא
ידע עלייך כבר אז, כשהיה פנוי, וגם אז לא הזזת לו, אז מה
לעזאזל את חושבת שיקרה עכשיו?!", שהוא יכיר אותי, אני עונה
לעצמי בלב, שידע מי אני, ואז כן ירצה בי.
"אני מפצירה בך פעם נוספת, גלית. תפסיקי עם זה, ומיד..." ,היא
עושה לי נו, נו, נו עם האצבע. "זה לא מתאים לך וגם עובר את כל
הגבולות. כי אם לא תפסיקי עם זה אני ודוד ניאלץ לשקול
טיפול...", איומים, איומים, איומים. הדמעות שוב מתחילות לזרום
אצלה בלי מעצורים. שוב טיפול? אני חושבת, כבר בפעם השלישית...
אבל לטיפול בין כו וכו אין השפעה עליי, והיא כבר יודעת את זה
טוב. "גלית!!!", צרחה איומה. "תתעוררי מהאטימות הזו שלך,
ותקשיבי לי! הוא לא רוצה שום קשר איתך!!!!", היא צורחת
ויוצאת מהחדר בטריקת דלת צורמת.
אתה כן רוצה קשר איתי, אני משוכנעת, עומדת עיקשת על תחושותיי.

ככלות הכל איזה אב לא ירצה להכיר בת שלו?
אני יודעת שעמוק בפנים אתה רוצה, אבא, בדיוק כמוני.