בדרך לאילת דרסתי ארנב. הוא קפץ לי פתאום על הכביש והרגשנו
רק... כמו קפיצה קטנה, וזהו. לא היה לי מה לעשות! בעיניים שלי!

אז נכון שנסעתי במהירות קצת... מהירה, אבל זה היה בירידות שמה
- אם הייתי מזיז קצת את ההגה היינו עפים מהכביש ומתמרחים ישר
על הקירות בצדדים!!
דינה התחילה ישר לבכות. היא שמה עלי עיניים כאילו הייתי
מינימום איזה ז'אק המרוטש של הארנבים. הנאשמות והנדהמות
בעיניים שלה היו כמו אז... שהיא התעקשה לראות את הסרט המעפן
ההוא על הפשעים של הנאצים בשואה, ואפילו שהזהרתי אותה - דינה,
את בחורה רגישה כמו תרמוסטט, זה לא סרט בשבילך, את תבכי יותר
מעשר קילו בצל, את כולך תהיי מדמעות! נו מה, אתם חושבים שזה
עזר?!...
היא המשיכה לבכות.
"תשמעי, לא היה לי מה לעשות! מה רצית שאני יעשה? זה היה או הוא
או את... או אנחנו!..."
זה היה האמת, אבל כרגיל זה לא עזר. כלום לא עוזר כשהיא ככה,
היא לא מדברת ורק בוכה ובוכה! היא המשיכה לבכות בכל הדרך.
הדמעות שלה נצנצו אפילו בחושך של המכונית.
לא אמרתי עוד כלום. אחרי רבע שעה מלשמוע את הבכי שלה, הצטערתי
שלא הייתי במקום הארנב.
הגענו לאילת. היא עוד בכתה. הבכי שלה היה בקולות כאלה שעולים
ויורדים של יללות שקטות, כזה כמו בשל סירנה מקולקלת.
"וואלק, תתרגעי, זה כולה ארנב", אמרתי לה. הבכי שלה התחזק על
המקום! האנשים מסביב הסתכלו עלינו כזה... ברחמנות עליה
ובנאשמות עלי. הם על בטוח חשבו שהרבצתי לה או משהו.
"יש למישהו בעיה?", צעקתי בעצבים בכיוון שלהם. "אם זה מעניין
את מישהו, אז היא איבדה את העדשה!"
על בטוח שהם לא האמינו לי. אבל הסתובבו והתחילו להתעסק
בעניינים שלהם.
דינה הפסיקה לבכות פתאום.
"ממתי אתה יודע שאני מרכיבה עדשות?" שאלה אותי בשקטות.