(נכתב מתישהו בקיץ 1998.)

"כדורי שינה?... אולי ורידים...? לקפוץ מצוק... אםםם... מזה
יהיה? מזה יהיה...? אוויש!! מה קורה איתי! הרי אני לא אתאבד
בגלל צמד העקומים האלה!!!''
האמת היא שדייוין לא כל כך עקום, ובכן הוא בכלל לא למען האמת
הוא די חתיך... היא חשבה בעגמומיות.
"גד! אני שונאת את החיים שלי, למה תמיד אני מוצאת את עצמי בצד
של הלוזרים?" שאלה סמנתה רוג'ר את עצמה בעצב.
סמנתה, שכולם קראו לה סם, הייתה מדוכאת עד מאוד, היא הייתה
בדרכה הביתה מההכנות לחגיגות סוף הקיץ, למרות שהיה עדיין אמצע
הקיץ, בעיירה שבה התגוררה. כמו כל שנה היא אהבה את חגיגות אלו
אבל לא היום. באותה שנה הייתה עיירה מקנזי-הייל, שבדרום ארצות
הברית, בת 200 שנים. כך שהחגיגה הייתה כפולה ומכופלת וההכנות
היו בעיצומן.
כולם היו נרגשים ושמחים אבל לא סם, היא הייתה במצב רוח ירוד.
היא הלכה לאט לכיוון ביתה והרהרה בכל מה שקרה בחזרה לפני כמה
דקות. הכול התחיל בתחילת הקיץ היפה של מקנזי-הייל, כשלושה
שבועות לפני כן, סם תכננה כבר תוכניות מהנות לקיץ עם חברתה
הטובה סטפני פרקרסון. הם היו חברות טובות מאז שהן זוכרות את
עצמן.
שתיהן ישבו על הנדנדה בחצר של סטפני ודיברו על החגיגות שנראו
אז רחוקות ביותר, אבל השמועות על החגיגה הגדולות, ההופעה
והתפקידים כבר החלו לרוץ ועברו מפה לאוזן.
"אני חייבת להשיג את התפקיד של יוליה במערכון של רומיאו
ויולייה!!! "אמרה סם בנחישות האופיינית לה.
"למה דווקא יולייה?'' שאלה סטפני בפה מלא תותי עץ.
"את יודעת מה שמעתי?'' שאלה סם בלי לחכות לתשובה,
"דייוין אליסון רוצה לשחק את רומיאו!''
"אהה, עכשיו אני מבינה את ההתלהבות שלך משיקספיר,'' אמרה סטפני
בפרצוף 'יודע הכול' - שסם כל כך שנאה. בחייך תתבגרי כבר, ראית
איך דייוין נראה!?''
"כן הוא באמת חתיך אלוהי..." אישרה סטפני.
"אני חייבת להשיג את התפקיד הזה וזהו!!'' קבעה סם.
אחת התכונות הבולטות של סם הייתה הנחישות וההשגיות שלה. כמעט
שלא היה דבר שסם רצתה ולא הצליחה להשיגו לבסוף, לא תמיד זה היה
לטובתה. בשלב מסויים של תהליך השגת המשהו-שהיא-רצתה שכחה סם
למה היא צריכה להשיג את זה ונלחמה מלחמות ריקות על דברים שהיא
אפילו לא ידעה בעצמה אם היא בכלל רוצה אותם ולמה?
פתאום משום מקום צצה לה מולי שצ'לר היפיפייה, בעלת עניי התכלת
וגומות החן המפורסמות בכל העיירה כולה.
"נו, סמנתה מותק את מעוניינת לשחק לצד דייוין?''
שאלה מולי במתיקות. סם וסטפני הביטו זו בזו והן הבינו שהפולשת
צוטטה להן זמן רב. "קודם כל אל תקראי לי סמנתה". כולם ידעו שסם
שונאת שקוראים לה סמנתה והיא לא הרשתה לאיש מלבד הוריה ומוריה
בבית הספר לקרוא לה כך. "ודבר שני אני לא רק מעוניינת - אני
אשחק לצד דייוין!''
אמרה סם. "למה את שואלת מולינק'ה?'' הוסיפה סטפני במתיקות שהיא
מחכה את סגנון דיבורה המתחנחן של מולי. מולי גלגלה את ענייה
הגדולות לעבר סטפני. "יש לי הפתעה בשביל שתיכן, לא רק את, סם,
מעוניינת לשחק לצד דייוין, גם אני מעוניינת לשחק לצידו ויותר
חשוב - דייוין מעוניין לשחק לציידי... אז ביי בניתים, ונשיקות
להורים."
מולי יצאה יציאה דרמתית. סם ממש התרגזה, אבל סטפני לא התרגשה
בכלל. היא הייתה רגילה למולי ולחוכמות שלה וידעה שהיא אוהבת
לעשות בעיקר רושם. לאחר כמה דקות סם נרגעה, סטפני עזרה לסם
שכוח את התקרית ושתיהן הלכו לקטוף עוד תותי יער. סם שכחה הכל
עד מהרה ולא הייתה מוטרדת יותר, עד עכשיו...

לעת ערב, בחזרות לחגיגות, התברר לה שמולי צדקה ובגדול.
מולי ודייוין היו כל הזמן בצד, לבדם, דיברו להם ביחד ואפילו
התכוננו לתפקיד שלהם למרות שהבחינות עדיין לא התחילו.
סמנתה שמה לב שמולי ניסתה להימרח על דייוין ואפילו לנשק אותו
אבל היא ראתה, לשמחתה, שדייוין לא בדיוק משתף פעולה.
ובכל זאת סם הייתה מרוגזת ביותר וכל העידודים של סטפני לא
הועילו. כאשר ראתה את מולי מצחקקת ונמרחת אל דייוין היא הרגישה
רע ושבורת לב.
"אני יראה אותך מחר, דייוין." צייצה מולי (לדעתה של סם זה נשמע
יותר כמו איום) היא הניפה את שערה הארוך לאחור, חייכה לעבר
דייוין והלכה. זה היה בסוף החזרה שכולם התכוננו ללכת וסם היתה
מרוגזת על מולי, "עכשיו זה יותר מסתם מאהבה" אמרה סם לעצמה
בקול. "עכשיו זה עניין של כבוד. מולי רוצה להתחרות בי, בבקשה."

"אוי, סם בבקשה אל תתחילי עם זה שוב, התחרות בינך ובין מולי לא
תפסיק לעולם עם אחת מכן לא תתבגר, אתן מתחרות על כל דבר." אמרה
סטפני שעמדה לצידה של סם ושמעה את הצהרותיה.
אבל סם לא ענתה לה היא חשה בכעס שעולה בה וחשבה מחשבות רעות,
ממש רעות. זה כאב, היא הייתה מאוהבת בדייוין שנה וחצי, מגיל
15. בכל השנה וחצי האלה בהם היא אהבה את דייוין היו לסם רגעים
בהם היא ממש שנאה אתו על כך שלא התייחס אליה ועל כך שלא חיזר
אחריה אבל בכל זאת כשהיה מתבונן בה ליבה היה מתחיל לפעום
בחוזקה. סם הרגישה אליו קירבה מיוחדת והיא נמשכה אליו. דייוין
וסם נולדו וגדלו יחד בעיירה מקנזי-הייל, למעשה רוב הנערים
והנערות בגילם גדלו יחד אבל דייוין תמיד היה שקט כזה ומיוחד.
היא באמת אהבה את דייוין היא הכירה אותו, כמובן, כל חייה אבל
הוא תמיד היה בחור מסתורי שכזה, מין תעלומה בשבילה, תעלומה
שצריך לפענח ולפתור.

סטפני רצתה ללוות את סם הביתה אבל היא רצתה להיות לבדה.
כאשר הגיע סם לביתה היא הביטה אליו בעיניים של זר.
זה היה מבנה ויקטוריאני גדול ועתיק מאוד בעל שתי קומות, כולל
עליית גג בה התגוררה סם. הבית היה בנוי אבן אדמדמה מעוטרת
בעיטורים קטנים ועדינים. החלונות היו גדולים עם מסגרת שחורה.
סם הביטה על חלון חדרה, חלון משולש מפני שחדרה היה החדר העליון
של ביתה. היא הסתכלה על עץ הצפצפה הענקי שהגיעה עד פתח החלון
הגדול בחדרה ושימש כדרך נוספת, פחות ידידותית אומנם, להיכנס
לחדר.
ג'ינג'ר הגולדן הזקן של משפחת רוג'ר קיבל את פניה של סם
בנביחות של שמחה וליקוקים ברגליים.
"מה קרה חמודי אתה רעב או משהו?'' שאלה סם את הכלב ותוך כדי כך
מלטפת אותו ומנסה להרגיע אותו שיפסיק לקפוץ אליה.
"אני יודעת שהחיים דפוקים, אבל תאמין לי שהחיים שלי הרבה יותר
מסובכים מחיים של כלב, אולי אתה רוצה להתחלף איתי?''
"וואפ!, וואפ!'' זה בא בגי'נג'ר שכנראה התרגש ממה שאמרה סם.
"אוקי, אוקי אז לא..." צחקקה סם.
"לפחות אתה מצליח לעודד אותי קצת." היא לטפה אותו ליטוף אחרון
ולפתע גלתה פתק תקוע בדלת.
זה הפיץ בה מיד תקווה חדשה, אולי דייוין מצטער על מה שקרה הערב
ויגיד לה כמה זמן הוא ערב לה בחופשה כמו שהיא ערבה לו? חשבה סם
לעצמה. אבל לאכזבתה, כאשר קראה את הפתק, היא גלתה שמשפחתה
נמצאת אצל משפחת פישר שגרה בקצה השני של העיירה והיא צריכה
ללכת ולהביא את המפתחות. "יופי, היום הזה ממש מוצלח. מה עוד
יכול לקרות לי כדי להפוך את היום הזה 'מושלם' בהחלט." אמרה סם
באומללות ובגומרה לומר דברים אלו נפל על ראשה חרוב מצמרת העץ.

"סם! בואי לאכול-בפעם המיליון!'' צעקה אמה מלמטה.
"אני לא רעבה-בפעם המיליון!'' ירתה סם בחזרה.
זה היה כחצי שעה מאוחר יותר והעת לאכול. לבסוף סם נכנסה דרך
החלון, וממש לא קל לטפס על עץ הצפצפה שצמרתו מגיעה לחלון חדרה.
"בסדר אל תאכלי אבל בלי ארוחות חצות."
הזהירה אותה גברת רוג'ר. סם לא ענתה היא היתה עצובה ועייפה
מכדי להתווכח עם אמה. האמת, שסם ואמה אהבו מאוד להתווכח זו עם
זו, לא שהן לא הסתדרו ביחד -הן פשוט נהנו מזה.
אבל סם היתה כה שבורת לב שאפילו לאכול היא לא רצתה.
היא הביטה מבט חטוף במראת הקריסטל הגדולה שבחדרה.
היו לסם מצבים טובים יותר מזה. אנשים אומרים שהיא יפה מאוד, עם
שיער שחור, עדין וחלק מאוד שהגיע עד כתפיה, עור לבן אפרסקי ללא
רבב ועיניים כחולות יפיפיות ששיגעו הרבה בנים... אבל עכשיו
שערה היה נפול בפשטות ועיניה נראו עצובות.
היא פשטה את בגדיה וצנחה למיטתה לשינה נטולת חלומות.

למחרת בבוקר התעוררה סם בדפיקות איומות על חלונה.
היא פיהקה פיהוק ענקי. "רק שניה" מלמלה, והלכה לפתוח את החלון.
"בוקר טוב ישנונית." ברכה אותה סטפני תוך כדי קפיצה לתוך חדרה.
סטפיני נראתה כאילו בדיוק הוציאו אותה מפרסומת לאיזה אתר נופש
באים הקרביים, היא לבשה שמלה קיצית קצרה בצבע סגלגל, שדרך אגב
התאים מאוד לעורה השחום, כפכפי גומי תואמות לשמלה, משקפי שמש
ותיק ים לבן-שקוף. "שלום גם ל..." פיהוק גדול הפסיק את סם
באמצע המשפט. "קדימה, ישנונית, תתלבשי, הולכים לאגם 'פורסט'!''
קראה סטפני בשמחה. עם היה מקום שסם אהבה במיוחד, היה זה כמובן
אגם 'פורסט'. היה זה מקום מדהים ביופיו.
האגם נמצא בתוך קרחת יער שליד קנזס, באזור האגם ישנן ציפורים
יפיפיות, באגם צמחי מים, שקט שם, האוויר נקי ורענן
וממש כיף לבלות שם. במיוחד בשעות אלה של הבוקר האגם נראה זוהר
ונוצץ לאור השמש העולה. כל הנערים והנערות, ממקנזי-הייל, בגילם
אהבו את האגם ובילו בו שעות רבות משעות הפנאי שלהם בחופש
הגדול. כך שרוב שעות היום היה אפשר למצוא באגם ובחופיו נערות
משתזפות, נערים ונערות שוחים במי האגם הצלולים, פיקניקים בקרחת
היער שבה נמצא האגם וגם אנשים מגלאים אחרים שמבלים וצוחקים
באגם.
"תראי, סטף, את יודעת שאני אוהבת את אגם 'פורסט' אבל למה
בשעה..." סם הוציאה שעון מהמגירה שליד מיטתה וכמעת השתנקה,
"למה בשעה 6: 15 בבוקר?!'' שאלה סם את חברתה בפרצוף מעובט.
"אוי, באמת, בשעות אלה המקום ממש מקסים." אבל סם לא רצתה
לשמוע, היא שמה את הכרית על ראשה וניסתה לחזור לישון.
היא הכירה את סטפני יותר מידי טוב כדי לדעת שאין טעם להתנגד
לה. האופטימיות הנצחית שלה היתה אחת התכונות היותר מעצבנות אצל
סטפני.
"סמנתה רוג'ר מתכוונת לקום! היא פשוט מפוצצת באנרגיה והיא מתה
כבר ללכת לאגם 'פורסט'." הכרזה סטפני בקול צורמני.
"לא!! אני רוצה לישון." צרחה סם.
אבל לא היה לה סיכוי, סטפני לא ויתרה. "את חושבת שלי היה קל
לקום? אני עשיתי זאת כדי לעודד אותך וזה מה שאת מחזירה לי?''
היא אמרה בקול נעלב.
"תעשי לי טובה." אמרה סם "את קמה כל יום ב5 - בבוקר בלי סיבה,
אז שום 'קמתי במיוחד בשבילך' אוקי?'' סם אמרה ושוב החביאה את
ראש מתחת לכרית. "טוב תראי..." החלה לומר סטפני אבל התחרטה
והחלה לדגדג את סם. קדימה סמנתה..."אמרה סטפני בקול מתגרה
והמשיכה לדגדג אותה. "אוקי נכנעתי!!!'' אמרה סם בין פרץ צחק
אחד לשני והרימה את שתי ידיה לכניעה.
הן המשיכו לדגדג זו את זו והחלו שוב לצחוק...

"מדוע האגם חייב להיות רחוק כל כך ממקנזי-הייל?''
התלוננה סם. הן הוי צריכות ללכת ביער, בדרך לא הכי קצרה ונוחה
שיש.
"זה מה שמיוחד בו." ענתה לה סטפני. "וחוץ מזה זה כיף לעשות
התעמלות בבוקר." היא הוסיפה באופטימיות התמידית שלה.
האופטימיות היתה אחת התכונות הבולטות אצל סטפני, תמיד ראתה את
הטוב בכל דבר ותמיד נראתה לסם מאושרת לא משנה מה היה. סם
לאומתה היתה טיפוס מאוד פסימי היא היתה צינית בצורה שהרתיחה את
סטפני, היא ראתה את הדברים הרעים של כל אחד ואחת והשתדלה גם
לומר זאת בעוזנייה של סטפני. בכלל סם וסטפיני היו שונות מאוד
במראה ובאופי, אולי בגלל זה הן היו חברות טובות כל כך. כשהן
היו קטנות האימהות שלהן נהגו לומר שסם וסטפני משלימות זו את זו
ומאז, כך אומרים גם חבריהן וכל מי שמכיר אותן. כנראה זה מה
שקורה באמת. "כן, נכון ממש כיף!! החלום שלי זה לקום ב6 - בבוקר
בחופש הגדול ולהתחיל לצעוד ביער..." אמרה סם בציניות וחיכה
חיוך גדול ומאולץ לעבר חברתה שהחזירה לה חיוך גדול עוד יותר.
העצים הלכו והדלדלו ולפניהן התגלה האגם חלק ובוהק. העצים
וההרים השתקפו במימיו הצלולים, סוף כל סוף הן הגיעו לאגם
'פורסט'. הן צנחו על חלוקי הנחל החלקלקים והתבוננו סביב.
האוויר היה אוויר של בוקר - קריר וצונן, הן הקשיבו לרחשי היער
שמסביב. "איזה בוקר יפה." העירה סטפני וסם נאלצה להסכים. היה
זה באמת בוקר יפה. לפתע הן זיהו כמה מחבריהן ששהו באגם. "סם!,
סטף! בואו לכאן" הם קראו לבנות. סם זיהתה את אמנדה, סטיב,
ג'סיקה, קני, ב'ת, רייצ'ל, ג'ונתן ו...דייוין! הוא נראה מצויין
בגד הים הכחול שלו שסם הכירה טוב כל כך. מולי לא היתה, היא לא
מגיעה לאגם, בדרך כלל, בשעות כאלה. כולם ברכו את סם וסטפני. סם
לא היתה באגם לפחות שבועיים וכאשר היא דיברה עם כולם, החליפה
חוויות וצחקה עם החבריה, מצב רוחה השתפר הרבה מהיום הקודם והיא
שמחה שסטפני החריכה אותה לבוא לאגם.
היא אפילו צחקקה למשמע הבדיחות הגסות שסיפרו הבנים, למרות
שבדרך כלל היא היתה צועקת עליהם שיסתמו את הפה ושיתבגרו. סם
וסטפני החלו להתפשט וקני פישר לא הפסיק לקרקר סביבן ולומר להן
כמה יפות הן נראות בביקיני שלבשו.
"איזה יפיפיות יש לנו פה!'' הוא צעק בקול רם. "אפשר לקבל
חתימה?'' הוא לא הפסיק לשאול. סטפני, כנראה ממבוכה, התרחקה
מהמקום. למעשה, סם די חיבבה את קני, בתור ידיד נפש כמובן.
אנשים שלא מכירים אותם חושבים שהם אחים וזאת מפני שהם דומים
מאוד. לקני יש עיניים אפורות כחולות, דומות לעיניה של סם, שיער
חלק שחור שמשוך תמיד אחורה ופנים נעים מאוד. הוא נראה לא רע
למרות שהיה נמוך.
בזמן שקני קרקר סביב סם והרעיף אליה מחמאות, התגבשה תוכנית
מעניית בראשה. סטפני דיברה עם כמה בנות ובנים ונראתה נהדר
בביקיני אדום לוהט שהיה אדוק על גוף חטוב בעל גוון עור שחום
ושיער זהוב-דבש שהיה אסוף בצמה שהגיעה עד לכתפייה. סטפני היתה,
גם, גבוהה מסם בהרבה ולא כי סטפני היתה גבוהה במיוחד. סם תמיד
רצתה להראות כמו סטפני וסטפני תמיד רצתה להראות כמו סם. חבל
שסטפני לא יודעת כמה שהיא יפה. סם חשבה על דברים אלו בזמן
שהביטה בחברתה. סטפני לא היתה בעלת ביטחון עצמי נמוך, היא פשוט
לא מתעניינת במראה החיצוני שלה, בבגדים, בנים ובכל מה שקשור
לחיזור ו... "סם, נו את באה או שאני הולכת לבד!''
צעקה אליה סטפני והפסיקה אותה במחשבותיה.

כמה דקות אחר כך סם וחברתה הטובה נכנסו למים הקרירים והצוננים
והתקדמו לאמצע האגם. "איי" צעקה סם והרגישה משיכה חזקה ברגלה
(וכל סרטי 'מלתעות' חלפו בראשה).
"הצילו!'' היא צעקה שוב וחשה שמשהו או מישהו מושך אותה לתוך
המים.
פתאום ראתה את קני עולה מולה.
סם שלחה לעבר קני את המבט הכי חד וזועף שלה.
"כדי שתמחק את החיוך הדבילי הזה מהפרצוף שלך, קני!''
היא אמרה ברוגז, התרחקה מהמקום וסטפני בעקבותיה.
"כל הבנים כאלה תינוקות!!'' אמרה סם לחברתה כשהן
עדיין היו בתווך השמיע של קני.
"אל תדאגי הם יתבגרו..." אמרה סטפני מהנהנת בראשה ואז הוסיפה
בקול רם, "אני מקווה!''
והן המשיכו לשחות לקצה השני של האגם.

"למה את צריכה להיות כזו בשנית?'' שאלה סטפני את סם בלחש. סם
וסטפני התרחקו מקני, הן היו במים הרדודים בקצה השני של האגם
ודיברו להן בשקט. "אני יודעת שבישנות זה בכלל לא אני,
אבל...פשוט...אהה..." סם היתה מבולבלת בקשר לדייוין. היא רצתה
לדבר אתו ולומר לו אפילו רק 'שלום' אבל כאשר ראתה את גופו
השרירי, את כתפיו הרחבות, את שערו החום ועיניו הירקרקות סם
התבלבלה ורק בהתה בדמותו המקסימה. בפעם שעברה שסם היתה באגם
'פורסט' דייוין שם לב שהיא בוהה בו ושאל אותה על כך (בחיוך
מקסים).
סם תכננה לענות לו איזו תשובה מתחכמת ולהחזיר לו חיוך, אבל
במקום זה לחייה נהיו אדומה והפה שלה לא שיתף אתה פעולה.
היא פשוט הביטה בעיניו והלכה מהמקום במהירות.
מאז היא לו ראתה את דייוין ולא דיברה אתו, עד אתמול בחזרה
כשהייה עם מולי ועכשיו היא שוב ראתה אותו, נאה ומקסים כמו
תמיד. כשסם נזכרה בתקרית ההיא מביקורה האחרון באגם היא סיננה
איזו קללה טרייה. סם לא היתה ביישנית - להפיך היא היתה מדברת
עם בנים בקלילות ובנינוחות אבל עם דייוין זה היה משהו אחר.
"באמת, סם." המשיכה סטפני.
"קדמיה לכי לדבר אתו, עכשיו, תחשבי שזה קני." (כאשר אמרה סטפני
את שמו של קני, סם נזכרה בתוכנית שחשבה עליה כאשר הגיעו לאגם.)

"אוקי, את צודקת, אני הולכת לדבר אתו! מה כבר יכול לקרות?''
אמרה סם לחברתה בפרץ של נחישות שגעה בה. היא יצאה מהמים
והתקדמה לכיוונו של דייוין.
"היי, דייוין?'' ברכה אותו סם בקלילות מתעלמת משאר הבנים שהיו
שם ופונה ישירות לדייוין. "שלום, סם, מה נשמע?'' שאל אותה
דייויון בחזרה כשהן מפנה את כל צומת לבו לסם.
"די בסדר, כרגיל." ענתה סם באדישות וניסתה שלא לבהות בבטנו
השטוחה והשרירית שהיתה חשופה.
"תגיד, דייוין היית אתמול בחזרה לחגיגות סוף הקיץ?'' שאלה סם
במכוון. "אהה... אני... כן....כמובן. ענה דייוין במבוכה קלה.
"באמת? אז איך לא ראיתי אותך?'' היא שאלה את דייוין שהחל
להסמיק. "אני ממש לא מבינה את זה - עם היית שם אז הייתי חייבת
לראות אותך, תן לי רגע להיזכר..." המשיכה סם להציק לדייוין
והיא התחרטה על כך שהיא מביכה אותו כך.
"זה בגלל שאני... פשוט דיברתי בצד עם...''
"שלום דייוין! מה קורה?'' התפרצה מולי לשיחתם ותוך כדי התעלמות
מוחלטת מסם ודוחקת אתה הצידה.
סם לא התכוונה להניח למולי להרוס את מצב רוחה גם הפעם.
היא כבשה חיוך גדול על פניה ואמרה: "היי מולי, מותק, איך את
מרגישה?'' שאלה סם במתיקות מופרזת. הן המשיכו לשוחח שיחה
מאולצת. לאט, לאט התקרבו למקום עוד ועוד נערים ונערות שהיו
באגם והריחו את המתח הם התקבצו סביבן וזה בדיוק מה שסם רצתה
שיקרה. "אוי מולי מסכנה שלי, שמעתי את מה שקרה... אני ממש
מצטערת שלא תוכלי להשתתף במופע של חגיגית הקיץ." אמרה סם בצער
מזויף. "מה!?'' צעקה מולי בזעם. אל תדאגי לדייוין, אני יודעת
שאתם התכוונתם לשחק יחד איזה תפקיד אבל אני אציע את עצמי כדי
שדיוין לא יהיה לבד." אמרה סם במתיקות. כולם היו נסערים
מהחדשות המרעישות ורק סם היתה מאושרת. איזה כיף שיש שמועות
וריכולים בעירה קטנה, כמו קנזס, שאפשר להאשים. חשבה סם וחייכה
לעצמה. "חברי, תקשיבו לי כולכם."
פתחה מולי בדרמתיות. "הילדה הזאת היא פשוט אסון!''
שלחה מולי אצבע מאשימה לעבר סם. "איני צריכה לעבור שום ניתוח
בשום רגל וסמנתה רוג'ר רק מנסה לגנוב לי את התפקיד שאני
ודייוין רוצים לשחק ביחד, כפי שכולכם וודאי שמעתם, ובהופעה
תיווכחו לגלות שגם נשחק."
הבטיחה מולי כאשר היא שולחת חיוך מקסים שהצליחה לגייס לעבר
דייויון שהיה נבוך מעצם היותו במרכז הויכוח של מולי וסם. אף
אחד בכל הנערים והנערות שהתגודדו סביבם לא הידע והבין מה בדיוק
קרה. רובם היו מבולבלים אך גם כועסים על סם והם הביטו בה
במבטים שואלים וכעוסים.

סם המסכנה, שלא תארה לעצמה שכל כך הרבה נערות ונערים יהיו
נוכחים בסצנה הקטנה שהתרחשה זה עתה, עמדה לבדה במרכז הבלגן,
(מולי, כמובן, פינתה את דרכה באיטיות ובקור רוח בין ההמון
כשהיא סוחבת את דיויין אחריה).
"באמת, חבר'ה אין לכם שום סיבה להאשים אותי. "אמרה סם בקול הכי
רגוע ומלא ביטחון עצמי.
"אני בסך הכל הייתי קורבן לשמועות אכזריות שהופצו ברבים."
היא המשיכה להסביר. "וחוץ מזה, אתם יודעים איך רצות שמועות
בקנזס?'' היא חייכה חיוך קטנטן.

ההמשך יבוא...