לא הייתי מוכנה לזה, ידעתי פחות או יותר למה זה גורם אבל לא
לגמרי, כי רק אחרי שמתנסים יודעים באמת למה התכוונו
באזהרות...
אמרתי לכולם כמה אני מחכה שזה כבר יגיע, שזה יתחיל, אבל כשזה
קרה, התלהבתי, כל כך אהבתי את זה, חרשתי על זה כמה שרק יכולתי,
אבל כשהבנתי לכמה צרות זה באמת גורם התחרטתי על שהתחלתי עם זה.
זה נתן לי הזדמנות להתנסות בעוד שלב מסויים בחיים, שלב שבו אתה
מי שאתה, אתה העצמי שפחדת לחשוף כל השנים, שאתה אומר מה שבא לך
לראש בלי לחשוב פעמיים. כולם חיכו שאני אעבור את זה כבר, שאני
אחזור לעצמי שכולם אהבו, לעצמי התמים, לעצמי ששנאתי... זה
התחיל להגמר השלב בחיים שהתלהבתי ממנו כל כך הסתיים, יום אחרי
יום אני עוברת עוד שלב בתהליך גמילה הלא ברור הזה.
כשסיימתי עם זה סופית באתי והתנצלתי מול כל אחת, מול כל אחד,
שהיה סיכויי שפגעתי בו תחת ההשפעה המגעילה הזאת של העולם
החברתי.
אחרי שבוע אמא שלי באה אלי ושאלה אותי "למה? למה התנהגת ככה
אלי, אלינו?" ובאי חשק אמרתי "אמא תרדי ממני, תרדי לי מהווריד,
כולם עוברים את זה בדיוק כמוני, זה רק גיל ההתבגרות"...