סיפור עם כמה פנימונים (אינסרטים: ציטטות בגוף הסיפור
ו'מקורות' בסופו).

הפגישה נקבעה לשמונה בערב, וחשבתי שזו שעה קצת מוקדמת לבליינד
דייט, אך כששאלתי אותה למה לא בעשר או לכל הפחות בתשע וחצי,
אמרה שעליה עוד לעבור באיזשהו מקום אחרי הפגישה ולא רוצה
להלחץ. חישבתי בראשי שאם אסיים לעבוד קצת יותר מוקדם, ואני עוד
צריך לעבור אצל חבר שביקש עזרה דחופה, ואחר כך אחטוף משהו
לאכול בדרך, אגיע הביתה, אתקלח, דודתה גרה לא רחוק, חמש דקות
נסיעה ממני - נו, זה אפשרי, בלחץ, אבל אפשרי, כמובן אם הכל ילך
כשורה, אבל אם לא - אם יהיה עיכוב כלשהו, זה עלול להתפנצ'ר...
אבל למה לחשוב על 'אם לא', בוא נחשוב על 'אם כן' - אמרתי
לעצמי, בוא נהיה מעט אופטימיים. ואכן כך היה, הגעתי בשמונה.
היא שהתה אצל דודתה שגרה בצפון תל אביב, וכששאלתי אותה בשיחת
הטלפון לפני הפגישה, היכן היא גרה, אמרה ליד ירושלים,
וכשניסיתי לברר יותר מדויק: "אני מכיר את הארץ די טוב", אמרתי
לה, "יש סיכוי שאדע היכן הישוב שלך, אפילו אם הוא לא מוכר
במיוחד", נשמעה כמתחמקת ואמרה: "לא, אתה בטח לא מכיר, ישוב
קטן, לא חשוב..." אז לא לחצתי, שלא תחשוב שאני הולך להטריד
אותה או משהו כזה.

חשוב לציין שלאחרונה היו לי ברצף כמה פגישות שכאלו, שיצאתי מהן
די מאוכזב, והיו לי חששות, אך קרובת המשפחה שלי שתיווכה
בינינו, דווקא אמרה שהיא נחמדה ומיוחדת כזו, ואני לא רציתי
לשאול יותר מדי, כי תמיד אומרים 'שהיא נחמדה, סימפטית, חכמה'
וכאלו... אבל 'מיוחדת' זה חדש, אף פעם לא אמרו לי על מישהי
שהלכתי להכיר שהיא מיוחדת, אולי גם זה חלק ממשחק המילים של
ההכרויות. בעצם עדיף לא לשאול אם לא רוצים לקבל תשובות שכאלו.
וזה גם ענין של טעם אז בכלל...

ועוד דבר צריך להאמר, גם הוא לדעתי חשוב למדי לצורך הבנת
הענין: לאחרונה אימצתי לי מנהג שכזה - להמנע מלדבר על
פוליטיקה, במיוחד בפגישה הראשונה, שום פוליטיקה! לא להזכיר את
זה בכלל, וגם אם היא תתחיל לאמר משהו בנדון, להעביר מהר נושא,
לא לגלוש עם האופי הבעיתי שלי שסוחף אותי לשיחות כאלו - בשום
פנים ואופן לא!

והכל קרה בגלל הקיבוצניקיות בסיני, מאז אני נזהר בענינים האלו.
הייתי עם כמה חברים בחופשה בדהב וישבנו תחת סככה על הכריות
המטונפות שעל החוף, ודברנו על כל מיני נושאים - יש לי חברים
אינטליגנטיים כאלו - מדברים על הסטוריה, ספרות, סרטים, באיזשהו
שלב אפילו התנהלה שיחה על הנושא: 'האם חכמה זו תכונה מולדת או
נרכשת...' - עד כדי כך הגענו; אולם, לאחר זמן קצר עברנו לדבר,
כמו רוב הישראלים, על פוליטיקה. כמה מחברי היו שמאלנים וכמה
במרכז, אני במקרה הייתי היחידי ימני. בהתחלה די שתקתי אבל
משראיתי שהשיחה נשלטת על ידי דיעות שמאלניות, החלטתי להפשיל
שרוולים ולתת להם פייט רציני. היה זה זמן קצר לאחר הבחירות ב-
96 שבהן נבחר נתניהו לראשות הממשלה ואמרתי להם שהצבעתי עבורו
ואני מרוצה שהוא זכה בבחירות. התחיל וויכוח ערני ותוסס, מסוג
הוויכוחים הרגילים שאף אחד לא משכנע את השני, רק מפריחים
ססמאות לאוויר, יש צחוקים וכו.

אבל, תוך כדי ההסחפות שלי, תנועות הידים וההתלהבות מהוויכוח,
לא שמתי לב שמאחורי, גב לגב, ישבה קבוצה של כמה קיבוצניקיות,
ולקח לי כמה דקות להבחין בשקט שהשתרר אצלהן לאחר שאני התחלתי
לדבר; והיתה לי תחושה שאיך שהוא זה קשור אלי - בזווית העין
זיהיתי תזוזות, מבטים חטופים לעברי, נשיכות שפתיים, הצבעה
לכיווני; בקיצור כך, במקביל לוויכוח שלי עם חברי, הרגשתי שקורה
שם משהו, זמזום טורדני כזה באוזן. לאחר מכן אף שמעתי כל מיני
לחשושים: "...הוא ממש קיצוני, כן, ימני קיצוני..."

אבל זרמתי עם חברי ונכנסתי בהם חזק, אני לבד מול כולם, אני
אוהב להיות במיעוט, עד שהם הודו, ואני יודע כמה שזה קשה
להודות, שלמרות שהם לא מסכימים עם דעותי כלל ועיקר, בכל זאת הם
מעריכים את הקוו ההגיוני שבדברי ואת הטעונים המנומקים היטב,
וזו מחמאה רצינית מפי יריבים, צריך להודות על כך. אך תוך כדי,
הרגשתי כמה טפיחות רכות על כתפי מהבחורה שמאחור, היא שאלה עם
אישונים פעורים בתמהון: "תגיד, זה אתה שהצביע לנתניהו?!"
הופתעתי לנוכח התדהמה שבקולה ועניתי: "כן, למה, מה קרה?!" היא
המשיכה: "אני לא מאמינה... ודווקא נראית לנו כזה בסדר,
אינטליגנטי... שמעתי את השיחה שלכם מקודם, אני מתנצלת על
הציטוט - האזנת הסתר, כמו שאומרים, בטח תסלח לי, אני לא נוהגת
לעשות כך, אך אנחנו פשוט יושבות בסמוך אליכם, ושמעתי שדיברת על
נושאים מענינים, ספרות, מוסיקה, הסטוריה, אבל אז כשעברתם
לפוליטיקה... חבל, באמת חבל שככה יצא, אתה דווקא חמוד כזה,
בכלל לא נראה קיצוני, ממש לא יאומן!" לבסוף התווספה לדוברת,
כקולות רקע בהרמוניה צורמת, חברה שלה שישבה לצידה.

הייתי ממש בהלם. חברי הצליחו לקלוט חלקים מהשיחה שלי עם אותן
קיבוצניקיות, והבינו פחות או יותר על מה מדובר, ולמרות
דיעותיהם המנוגדות לשלי, גם הם הופתעו מהגישה העוינת של
הקיבוצניקיות. לא תארתי לעצמי שבמדינה דמוקרטית כשלנו, דבר כזה
יתכן - שישפטו אדם על סמך דעותיו הפוליטיות, זה ממש בבחינת לא
יעלה על הדעת. ואני זוכר שאחרי כמה דקות הסבתי את ראשי אליה
ואמרתי לה: "תגידי, מה את חושבת לך, הרי רוב המדינה הצביעה
לנתניהו, שהרי אם לא כן הוא לא היה נבחר - כלומר אני נמנה עם
הרוב ואת במיעוט - לא להיפך!" היא לא ענתה, רק עקמה את אפה,
ואני זוכר עוד שמה שעבר לי בראש באותו רגע היה שסיכויי להתחיל
עם חברתה, שישבה לידה ותמכה בה קצת בזמן שהעירה לי, והיתה מאוד
חתיכה, וגם נראית 'נותנת' כזו, סיכויי הם אבודים. וכל החופשה
ההיא ליוותה אותי תחושת פספוס. מאותו יום ואילך נפלה בי ההחלטה
- מנוי וגמור עימי שיש להמנע מהבעת דיעות פוליטיות בנסיבות,
איך לאמר, רומנטיות.

אני דעתן כזה, עם דעות ימניות, אבל כששמאלנים שומעים אותי מדבר
הם מיד אומרים שאני 'קיצוני'. אבל אני לא חושב שאני קיצוני,
בעצם אולי כן - אבל בואו לא נהיה קטנוניים; שהרי דעותי הן כמו
של מפלגת העבודה והליכוד, בהנחה שהן לא היו משנות את דעותיהן
המקוריות, חדשות לבקרים - ובואו נודה שמבלי סיבה הן שינו, וכי
מה השתנה בחלוף השנים, הים אותו ים וכו. רק טרור הולך וגובר
והם כבר מתקפלים... אני מאמין למה שהערבים אומרים, צריך רק
להקשיב להם, רוב הדברים שהם אמרו שיעשו הם אכן עשו, כשהם
אומרים שיזרקו אותנו לים, אני מיד לוקח קורס לשיפור סגנון
השחיה; ודווקא למנהיגים שלנו אני לא מאמין, הרקורד שלהם מאכזב
למדי... נגיד, אני נגד חלוקת ירושלים, אף התנחלות אין להזיז
ממקומה, נגד החזרת שטחים נוספים, נגד מדינה פלשתינאית, נגד
החזרת רמת הגולן, גם כן, נגד הכיבוש - רק שאצלי הכובשים הם לא
אנחנו היהודים, אלא הערבים, אני לא מבין בכלל כיצד יכול להיות
שעם ישראל כובש בארצו, ארץ ישראל?! השמאלנים הם תינוקות
שנשבו, עד לכדי כך השטיפת מוח משגת... - וזה קיצוני זה, אה?!
אני כבר לא יודע אולי כן - אבל בואו לא נהיה קטנוניים.

לא ברור לי בדיוק למה אני צריך לפרט כאן את דעותי, בשביל מה
אני מיגע אתכם בכל זאת, אני לא בא לשכנע פה מישהו (אף על פי
שאם זה יקרה, ככה במקרה, לא אצטער על כך, כמובן!), לא בא
להטיף, זה כנראה לצורך הסיפור, זה חשוב להבנת הענינים בהמשך,
או שלא - אני לא בטוח, נראה בהמשך, נראה מה יצא מכל הסיפור
הזה... וגם אם זה לא יהיה רלוונטי, כל הדברים שאני מפרט כאן,
אז מכסימום תשכחו מזה, תמחקו את זה מהזכרון, תעשו 'דיליט', זה
לא כל כך נורא, אל תעשו מזה ענין גדול; כי אני כותב כמו שמדבר,
נסחף, זורם, יש לי גם בעיה עם הפסיקים - בעיה רצינית עם
הפסיקים האלו, לא יודע איפה בדיוק לשים אותם - גם בדיבור וגם
בכתיבה, מתי צריך לקחת אוויר... גם בעוד דברים אני נסחף, טיפוס
כזה מה לעשות; נניח, אם אני שומע שיר ברדיו עם לחן יפה ומילים
מרגשות, אז ליבי גואה בקרבי ומתמלא שמחה ולפעמים דמעות מכסות
את עיני, כן אפילו דמעות, אז מה אם אני גבר, אסור לי?! אני
רגיש, לא, בעצם יותר נכון רגשן, גם רגיש אבל לא על זה אני מדבר
כרגע, הרגשנות שלי היא הנושא, הצפת הרגש את התודעה, על זה
מדובר כאן.

אני מקווה שלא אאכזב אתכם בהמשך, אני לא מבטיח כלום, מכסימום
אגזול מכם כמה דקות של קריאה, זה הכל; גם שילבתי כמה ציטטות של
שירים יפים בסיפור - אם תשתעממו תוכלו לקרוא כמה שירים; מה
אכפת לכם, בעוד כמה דקות - זה הרי סיפור קצר - כל הסיפור הזה
יסתים ואז תחליטו בעצמכם אם כל הבלבול מוח הזה היה כדאי. אבל
לא ניתן לדעת, נראה, אל תתפסו אותי במילה.

אז זיהו, מאז המקרה עם הקיבוצניקיות, אני נמנע מלערב פוליטיקה
בפגישות הראשונות; בפגישות אחר כך, אם ישנן כאלו, אפשר בהדרגה
להפשיר את הקרח - נגיד, בהתחלה לאמר לה, ככה כבדרך אגב,
שהפלשתינאים בעצם אינם כל כך נחמדים כמו שהיא חושבת, ואז אם זה
יעבור בשלום, ניתן להמשיך צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, לא
להתלהב, לא להסחף, להביא לה אותה בעקיפה; אבל בשום פנים ואופן
לא בפגישה הראשונה, ככה טראח ישר בפרצוף, לא בקיצוניות. אולם
למרות שהבטחתי לעצמי לא לדבר על פוליטיקה בפגישות הראשונות,
עדיין עם האופי הבעייתי שלי, הייתי נסחף מדי פעם ולאחר מכן
מתחרט. ואפילו לאות תזכורת, לפני הפגישה הזו, העברתי את השעון
ליד ימין, כך שבכל מקרה אם רק אתחיל עם זה - כשאני מדבר על
פוליטיקה אני נוהג לעשות הרבה תנועות באוויר עם הידים,
מההתלהבות, ואז מיד אזכר - אה! הנה השעון ביד ימין - מיד לחדול
מכך!

טוב אז נחזור לסיפורינו: אספתי אותה מבית דודתה, כאמור, והיא
מיד אמרה שמכיוון שהיא קצת לחוצה בזמן, אז לא כדאי שניסע רחוק,
אלא שנמצא איזה בית קפה או פאב קרוב. הנהנתי בראשי להסכמה, גם
לי לא בא לחפש חניה בעיר הצפופה, והיינו קרובים לרחוב יהודה
המכבי, אז מצאנו שם מקום די שקט, לא עמוס במיוחד. היא אכן
נראתה לחוצה כזו ומתוחה, וכששאלתי אותה לאן היא ממהרת, אמרה
שיש לה טרמפ שיחזיר אותה אחר כך לביתה 'אי שם ליד ירושלים'.

התישבנו והזמנו משהו לשתות, שנינו היינו קצת מתוחים, אז לא היה
כל כך תיאבון לאכול משהו. היתה אווירה שקטה ונעימה בפאב
וניצלתי אותה לנסות לפתח שיחה ידידותית ככל האפשר; אך כל מאמצי
לעשות כן, הביאו לתגובות, או יותר נכון לאמר, חצאי תגובות
מצידה, משהו כמו: היתה מתחילה לאמר כמה מילים ולאחר, פתאום,
אפילו באמצע משפט, מפסיקה, ואני הייתי צריך לנחש מה החלק השני
של המשפט... ולא היה כל כך ברור למה היא עושה לי את זה, אלא אם
כן אני ממש לא מוצא חן בעיניה והיא לא רוצה לבזבז עלי יותר מדי
מחשבות או מילים - חבל, צריך לחסוך לשעה אחרת, למישהו יותר
מתאים.

מדי פעם הביטה בשעון, שזה בכלל אישש את חששותי בענין, וכבר
חשבתי שזיהו, זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני רואה את זיו פניה
של העלמה שישבה מולי, כמוסה בתוך עצמה, מבטה מופנה מטה. והיה
לה זיו, הו כן, זה היה לה. יותר לא אראה את המחוות החינניות
שהיא עשתה, למרות המתח שניכר בה היטב - היא ענדה עגילי כסף
עדינים שקישטו את פניה השחומות והנאות, צמיד כסף עיטר את ידה,
וסוודר גולף שהחמיא לצווארה הטמיר. היה לה שיער חלק בגוון חום
בהיר, לא ארוך, עד הכתפיים ככה, עם תסרוקת קארה, ומדי פעם,
כשהשיער נפל לה על העינים, העבירה אותו, בחינניות, חזרה בתנועת
יד מהירה למאחורי האוזן, ועגילי הכסף התנועעו במחול - לא שערתי
עד לרגע זה שכסף עשוי לנצנץ יותר מזהב - עיני הרעבות הצליחו
לקלוט זאת היטב.

עיניה היו עגמומיות; מדי פעם הציצה בחטף ומבטינו נפגשו, וראיתי
הרבה עצב בעיניה השחורות, אך גם ראיתי משהו נסתר, ניצוץ,
פוטנציאל, שבתנאים מסוימים, בסביבה אחרת, עשויות עינים שחורות
אלו לברוק וללהוט בתשוקה; היה בעיניה איזה סוד, סוג של הבטחה -
אלו עינים, כמה עצב וכמה יופי היה בהן. אם רק היתה יודעת מה
הייתי מוכן באותו רגע לעשות, בכדי להצית את הניצוץ הזה
שבעיניה; רציתי לאמר לה: 'הנה, כאן מולך, יושב מי שיכול להבעיר
את האש בעיניך'; אך במקום זאת בהיתי בה וחשבתי שאני הסיבה
לעגמומיות שלה, לעיניה העצובות והכבויות, ותסכולי רק הלך
וגבר.

הרבה שתיקות היו בינינו, ובאיזה שהוא שלב הרימה ראשה, ונראה
היה שהיא מנסה לפתוח בשיחה וכאילו מחפשת על מה לדבר, לבסוף
הביטה בשעוני ושאלה בחיוך: "למה אתה עונד את השעון ביד ימין,
זה בגלל שאתה כותב ביד שמאל?" שמחתי לקראת ההזדמנות שנפלה
בחיקי לשוחח עימה, ועניתי בחיוך: "כן, אני שמאלני כזה..." נראה
שההתחכמות הזו שלי, משחק המילים הזה, לא נראה לה כל כך, והיא
שוב הרצינה והשפילה מבטה בשתיקה. התחלתי לאמר לה שסתם
התלוצצתי, ורציתי לנסות להסביר שדווקא יש לי דיעות אחרות, אבל
אז, איך שהתחלתי להסחף ולגלוש לנושאים פוליטיים, ממש על
ההתחלה, לפני שהצלחתי להבהיר איזה רעיון, וכבר הנעתי את ידי
מההתלהבות, או אז הבחנתי בשעון על יד ימין, ואופס, בו ברגע נדם
קולי, ככה באמצע משפט שבו רציתי לתת לה הרצאה מלומדת על דעותי
הימניות שכל כך ידעתי להגן עליהן... ככה שלא זכתה ל'הנות'
משגיבות האידיאלים שבי. היא הבחינה בקטיעת דברי באיבם, חייכה
חיוך מריר והמשיכה לבהות סביבה, ושנינו חזרנו לשתוק יחד. לרגע
נראה היה שאולי יש סיכוי כלשהו, אך אף הוא נמוג חיש מהר.
1. 'אני רואה אותה בדרך לגמנסיה... אני חושב שבשבילי היא
אבודה...'

האם אי פעם תהיה לי אשה כזו?! שאלתי את עצמי פתאום, אחת כזו
שמסוגלת לעורר מהומות בליבו של גבר, כן, היא מהסוג הזה, הו,
פורענות ממש... אבל מהומות 'טובות' - אני מתכוון עד כמה
שהדברים ניתנים לשליטה, לא שמישהו יאבד שפיותו חלילה, שגם זה
קורה מהמהומות האלו. אתה רוצה להשאב לתוך אחת כזו, להבלע
בתוכה, לנשום אותה, להסתחרר יחד עימה במחול האהבה.

סיפרה שלומדת עיצוב וגם קולנוע; ניסיתי לדבר קצת על כמה סרטים
שאהבתי, אבל אני הייתי בסרט אחר, מקשיב-לא מקשיב לדבריה. אמרה
שכותבת שירים למגירה, אז ביקשתי שתשמיע כמה שורות משיר, ולאחר
שהשמיעה הנהנתי בחיוך, הצלחתי להבחין שיש משהו בשיר שדקלמה
בפני, אך יותר לעומק לא הצלחתי לרדת - ראיתי רק את השיר
שבעיניה.

היו רגעים שבשל הקסם שהשפיעה עלי ברוב חן, חשבתי כבר שאני לא
אוכל להתאפק עוד, ואקפוץ עליה בבת אחת ואשק ללחייה, או לידיה
הענוגות, או אפילו רק לחבק את כתפיה וללחוש לה: היי שקטה הכל
יהיה בסדר... ואודיע לה שאני הוא זה המיועד שיעטוף אותה באהבה.
ככה פתאום לקפוץ ולנשום את שיערה, ללטף את ראשה, לחטוף פיסת
יופי. היום, בזמננו, לא ניתן כך לנהוג, אבל פעם בימים עברו אם
היו רואים מחזה שכזה, הפיות היו קוראים: 'הנה רומאו...' וליבם
היה נמלא בגודש רגשות ואהבה. אך היום אם מישהו יעז לעשות כן,
ישר תוגש נגדו תביעה על הטרדה מינית ומיד לכלא; ולפעמים זה
נכון כך, זה צודק, אך לפעמים לא, בשום פנים ואופן לא! וכיצד
נדע, הו, כמה קשה לדעת מיהו הצדיק ומיהו הרשע! זה כנראה תלוי
בהקשר הכללי, בטעם הטוב, לא פשוט.

אך היא בשלה, מכונסת כקיפוד החש באיום. מדי פעם חטפה מבט
לעומתי, מין הבזק ותו לא. לזמן מה הצלחתי להביט בה מבלי
שתבחין, מבטה עגום ומוטה מטה, מרוכזת במשקה שלה, ואני בחנתי
אותה היטב, וניסיתי להבין מה זה? מה קורה כאן? מה יש בה בבחורה
הזו שישובה מולי שפתאום אני מתרשם כל כך ממנה? אני מביט
לאורכה, אף מציץ למתחת לשולחן, שם רגליה מונחות בשלווה בתוך
חצאית מחמיאה בגוון ירוק זית, מבד צמר או קשמיר שנראה נעים
למגע (אולי לא, אני לא מומחה לבדים), ממשיך לידים, חזה, צוואר,
פנים, עינים, שיער, ולא יכול לאמר מה זה בדיוק הדבר שתופס אותי
- הרי רגלים רגילות לה, אמנם נאות אך לא יוצאות דופן, אף ידיה
עדינות מעט, אך רגילות אף הן, כך גם החזה, לא גדול ולא קטן,
ככה באמצע, אולם הכל ביחד... זיהו, זה המכלול הזה! אבל מה זה
בדיוק? נפשי לא נתנה לי מנוחה, עד שפתאום קפצה לפני המילה
'אמיתי', המילה הזו תפסה אותי חזק - כן, זה הדבר. הו, הנה זה
בא: היא אשה אמיתית, אשה, פשוט אשה! בעצם זה לא כל כך פשוט...

לרגע חשבתי שאולי בגלל שהיא לא מעונינת בי, כמו שזה נראה בעליל
מאופי הפגישה ומשפת הגוף שלה, אולי בגלל זה, אני נמשך אליה
באופן המטורף הזה.
     
יכולתי להמשיך להביט בה מבלי שתחוש, כי היתה מכונסת בעצמה, רק
מדי פעם מעיפה חצאי מבטים, ואני המשכתי, הו, כמה שהבטתי בה -
שוב ביד האוחזת בכוס הקפה, איזו יד ענוגה... 2. 'הו יד ענוגה
היתה לה, איש לא העז געת בה', לאחר עברתי לפניה שוב - 'זוג
שפתיה שני חן, רק לנשיקות נוצרו הן, הוי, אמא, רק לנשיקות
נוצרו הן'. עברתי לעיניה: 'הוי, עין שחורה היתה לה, אור וצל
התנגשו בה, על מצחה, רעד אור, טל הילדות מלא הוד, הוי, אמא, טל
הילדות מלא הוד.'

לא פיקציה מתכנית וירטואליטי טיוי, או איזו אנורקסית מערוץ
האופנה, לא דוגמנית, לא, ממש לא -
עלמה אמיתית, לא דיגיטלית, על אחת כזו שר ביאליק: 3.
'הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות, יהי חיקך מקלט ראשי, קן
תפילותי הנדחות...' ועוד שאל המשורר: '...אומרים אהבה יש
בעולם, מה זאת אהבה...' בוא ביאליק, בוא ואראה לך מה זאת
אהבה.

אך איפה אני ואיפה היא, מוכן ליפול לרגליה ולנשק לכפות הרגלים
המתוקות, אם רק תהנהן. אחת כזו שתרצה לקנות לה פרחים כל יום רק
בכדי שתחייך כל הזמן, עמיר בניון איפה אתה - בוא וזמר לה כאן
סרנדה 4. 'כשאת עצובה'.

אבל איפה... עור מהחלום, הסר האשליה, רד לקרקע; אך אני מוצא
נחמה גם בכך שהנה אפילו שלא תהיה זו אשת חיקי הנצחית, די לי
בכמה דקות של נחת, חמדה, התפעמות, השראה, זה גם משהו. כאילו
שאחרי פגישה זו, יעלו התאים במוחי לרמת אנרגיה גבוהה יותר,
וחיי ישתנו לבלי הכר, למרות שזה לא יקרה יחד עם הגורמת לכך. זה
כמו ששומעים שיר יפה - גם לאחר שנגמר השיר, עדיין הוא הולך
איתך ומתנגן לך בראש ומעורר רגשות נעימים, או כמו שרואים ציור
יפה או שקוראים סיפור טוב, אפילו מילה טובה - לפעמים זה משאיר
רושם זמן ארוך לאחר מכן.
חז"ל: "כלים נאים ואשה נאה מרחיבים דעתו של אדם".

וקרובת משפחתי אמרה לי שהיא 'מיוחדת' - איזו לשון המעטה, אנדר
סטייטמנט, זה כמו להגיד, להבדיל, שיאסר עראפת מכוער... חה. אך
מיד חשבתי, חבל שכל היופי הזה יפסק בסיום הפגישה, ולא אוכל
יותר להנות ממנו, ומישהו אחר יהנה - יאהב אותה והיא אותו,
ייסרו אותי המחשבות.

הייתי כל כך תקוע, כלומר המחשבות היו תקועות במוחי, עד שלא
ידעתי מה לעשות, מה לאמר, זעתי באי נוחות, פעם שלבתי ידים ורגע
לאחר מכן שחררתי אותם והנחתי אותם על השולחן, ולאחר נשענתי
לאחור על הכסא והטלתי את ידי מטה; גם עם רגלי לא ידעתי מה
לעשות, מדי פעם בעטתי בה בלי כוונה, בזמן שחיפשתי מקום נוח
יותר להניח בו את רגלי; היא רק הביטה בי בהשתוממות עם חצי חיוך
ושוב ראשה נטה מטה. כל כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עד שלבסוף
פתאום קמתי מכסאי, היא נבהלה קצת אך נרגעה כשאמרתי לה שאני
הולך לשירותים.

אבל לא הייתי צריך, סתם הלכתי כי לא ידעתי מה לעשות, והראש שלי
עמד להתפוצץ בכל רגע. אז נכנסתי לתא והתישבתי, גווי כפוף,
מרפקי על ברכי וראשי נתון בין שתי כפות ידי, בוהה מול הדלת;
קורא גרפיטי, לא משהו, ומביט בציור של לב: 'עופר אוהב את
שירלי', מתוסכל ואובד עיצות. ככה ישבתי כמה דקות, חמש אולי עשר
דקות, או אפילו רבע שעה, אני לא יודע; שמעתי מישהו נכנס
לשירותים ולאחר יוצא, כמה פעמים ככה, עד שדפק בדלת: "גמרת, כמה
זמן אתה כבר שם?!" אמרתי שילך לתא אחר והוא אמר שהתא האחר
מקולקל ומטונף ושכדאי שאזדרז כי הוא לחוץ. עניתי שלא גמרתי
ושיעזוב אותי בשקט. הוא נשמע כהולך מצד לצד בחוסר מנוחה, המתין
עוד כמה דקות, ושוב דפק יותר בחוזקה על הדלת: "נו, צא כבר, אני
עוד מעט מתפוצץ", והמשיך לדפוק ולזעזע את הדלת. אמרתי לו
שיפסיק להיות נודניק ושיעוף מפה מהר; גם בשירותים אין לי
מנוחה. ואז פתאום הבחור טיפס על הדלת בזריזות מפתיעה, נראה
בגיל צבא או משוחרר טרי, והציץ מעל לראשי כשהוא תלוי על
המשקוף: "בנזונה, מה אתה עושה כאן? אפילו לא הורדת את המכנסים,
איזה דפוק! צא, צא מהר, מניאק, מה אתה עושה פה בכלל?!" עניתי:
"חושב..." והוא גיחך והמשיך לנהל איתי דיאלוג מוזר שכזה:
"חה... חושב על מה?!" עניתי: "לא יודע, פשוט חושב..." והוא
בחיוך: "תגיד, זה הקיק שלך, לשבת בשירותים ולחשוב, אה?" אמרתי
לו שיעזוב אותי ושיתחפף מפה מהר, והוא בחימה: "יא מניאק, צא
מהר לפני שאני..." והוא ירד למטה, נסוג לאחור, לקח כמה צעדים
אחורה בשביל התנופה, וזינק מעבר לדלת כולל סלטה לפנים,
באתלטיות מעוררת השתאות, וכמעט שנחת עלי; וככה פתאום לפני
שעכלתי, כבר חלק איתי את התא - יש לי שותף! לו שערתי שהוא עד
כדי כך לחוץ, הייתי מפנה לו את התא מהר...

מיהרתי לקום ולפתוח את הדלת, אך הוא אחז בידי ואמר: "בואנה,
אתה נראה רע, מה זה, אתה לא מרגיש טוב?!" עניתי: "כן, לא מרגיש
טוב, ככה, לא בסדר, לא טוב לי..." הוא שאל בדאגה: "אמרת שאתה
חושב... על מה חשבת כאן?" נאנחתי ולבסוף אמרתי: "...אהבה... על
אהבה..." הוא החל לצחוק: "חה, חה, חה... בשירותים... חה...
לחשוב על אהבה." אך מיד כשהביט בי וראה את תגובתי והמצב הקשה
שהייתי נתון בו, חזר בו ואמר: "אני מצטער, לא התכוונתי, תגיד
אתה צריך עזרה, אני יכול לעזור במשהו... מי זאת, רק תגיד ואני
כבר אלך לדבר איתה, מי היא בכלל, מה היא מחזיקה מעצמה?!" ואני
אמרתי: "עם מי תדבר..." והוא: "עם ההיא שאתה אוהב, לא?!"
אמרתי: "עזוב..." וטפחתי לו על הכתף: "לך, לך תחרבן..." ויצאתי
מהתא תוך שהוא מלווה אותי בקריאות עידוד: "היא לא שווה את זה,
תשמע, אל תראה אותי ככה יש לי נסיון, יבואו עוד יותר טובות
ממנה." שטפתי את ידי ופני והתנגבתי, ומבעד למראה נראיתי רע
ומאוד לחוץ.

חזרתי אליה והיא נראתה מוטרדת ומודאגת ושאלה: מה קרה? היכן
הייתי? הכל בסדר? מנומסת הגברת... אמרתי לה שהכל בסדר. התישבתי
ומיד שמתי לב שהיא מביטה בשעון כל פעם, עד שהחלטתי לפטור אותה
מהסיוט והצעתי שנזמין חשבון, היא הנהנה ברצון רב ואמרה שהיא
ממהרת כי מישהו צריך לתת לה טרמפ חזרה לישוב והנסיעה בלילה קצת
מדאיגה אותה. איזה תירוץ עלוב, חושבת שאני טמבל, לא מבין,
שנולדתי אתמול; אז החלטתי להציק לה קצת ושאלתי למה שלא תלון
אצל דודתה בתל אביב, והיא אמרה שזה היה לה די והותר השהייה הזו
בתל אביב, עיר קרה ולא אנושית. הופתעתי מרצף המילים שפתאום
שפכה, וכמעט שלא שמתי לב לתוכן דבריה, אף שהיה בהם משהו שאותי
לפחות היה תופס, בזמן אחר ובמצב רוח אחר, אך לא כעת, לא במצבי
העגום הזה. לפני שיצאנו מהפאב הבחנתי בבחור ההוא, ה'אתלט',
'השותף לתא', שכבר יצא מהשירותים וישב על הבר ופלרטט עם
הברמנית; לאחר הביט לעברנו, מחייך ומסמן לי בידו עם הבוהן כלפי
מעלה כמו הטיסים - יהיה בסדר, בהצלחה... חייכתי לעברו חיוך של
יודע סוד משותף, אך היה זה חיוך שאינו נטול יאוש, ואם הוא היה
יודע מה מתרחש בקרבי, היה מסמן עם הבוהן כלפי מטה.

פסענו חזרה לבית דודתה, היא נעה בחפזון, כמישהי שכבר רוצה לעוף
מכאן ולהעלם, ואני נשרך אחריה. נזכרתי בפתגם מסרט קוראני
שראיתי פעם: 'נשים ואוטובוסים - אחרי שחלפו, אין טעם לרוץ
אחריהם'. כשנעצרנו ליד דירת דודתה, בנין רב קומות בצפון השקט
של תל אביב, בכניסה לבנין, לפני שעמדנו להפרד, ואני כבר תכננתי
לאמר את המילים הרגילות למקרים שכאלו, שכבר למדתי כמעט בעל פה:
'היה לי נעים מאוד, מאוד נהנתי, נהיה בקשר...' ובאמת התחלתי
לאמר לה: "היה לי נעים מאוד..." אך היא קטעה אותי ואמרה:
"תראה, אני רציתי להגיד לך משהו..." ואני ניסיתי להסות אותה כי
כבר תארתי מה היא הולכת להגיד, שערתי שזה הולך להיות משהו כמו:
'אתה ממש נחמד, אבל... תראה קשר רציני לא יהיה בינינו, אבל
יהיה נחמד לשוחח עימך בטלפון לפעמים...' היה לי פעם קטע כזה עם
מישהי שבכלל לא הייתי מעונין להפגש עימה שוב, לא מצאה חן
בעיני, אבל היא בעקשנות הסבירה לי ש'זה לא ילך בינינו, אבל
תהיה בקשר...' וכל מה שרציתי שכבר תצא מהרכב ותלך לשלום, זה
הכל, אך מטעמי נימוס, רק הנהנתי בראשי ואמרתי לה שזה בסדר, אין
בעיה, עד שסיימה את נאומה, בשעה טובה.

אבל כאן ועכשיו אמרתי לה: "זה בסדר, אני מבין, אין צורך..."
והשמתי עצמי כעומד ללכת ולהפרד ממנה, הסבתי את ראשי הצידה
והסטתי מבטי מטה, לא היה לי כח למעמד המשפיל הזה. נראתה
כנפגעת, נגשה אלי, התכופפה בכדי שתוכל להביט בעיני המושפלות
מטה, וכך כשהיא עוקבת אחר עיני המנסות לחמוק ממבטיה ללא הועיל,
אמרה: "אפילו אינך רוצה לחכות רגע בכדי לשמוע מה יש לי לאמר,
רוצה כבר לברוח ממני, זה היה לך מספיק איתי?!" ואני, מאוד נבוך
ולא מבין את הנעשה סביבי, אמרתי: "מה את רוצה ממני?" ואז
התחלתי לזהות איזשהו טון בגוון קולה, איזה צליל של טרוניה,
אפילו באופן די תמוה, תחילתו של יבוב, או שדמיינתי - עשיתי
השלכה של רגשותיי עליה... ונעמדתי במקומי, הרמתי מעט את מבטי,
ואמרתי: "לא, לא, אינני רוצה לברוח, רק פשוט... בסדר, אני
מקשיב".

היא אמרה: "רק רציתי שתדע, זה משהו חשוב, חשוב שתדע עלי, רק
אומר את זה ואתה תוכל ללכת לדרכך, אל תחשוש..." היתה איזו דקה
של שקט, נראתה מתוחה מתמיד וכאילו אספה כוחות לפני שאמרה: "אני
מתנחלת!!!" בבבבבבםםםםםם!!! הרעים הרעם, היא שחררה מידיה את
תפוח האדמה הלוהט ונראה כי אבן נגולה מעל ליבה, משהו שהעיק
עליה זמן רב והנה ניטל המשא, והוקל לה; ראיתי ממש איך המתח
בפניה מתפוגג. פתאום גלגלה את הפצצה לרגלי, בציפיה לתוצאות
ההרסניות. ככה היא אמרה, ולי יש לב חלש, אני רגיש, רגשן בעצם -
והיא ללא כל התחשבות. לא ידעתי את נפשי, אך לא מהכיוון שהיא
סברה. היא הבחינה במבוכה שאחזה בי ופניה מלאו סומק עז בגוון
הסלק, נראה שחשבה שמיד אני לוקח ת'רגלים ועף משם, אך במקום
זאת, הייתי תקוע במקומי, נבוך, ממלמל משהו לא ברור, הנשימה
נעתקה ממני, הדופק לא היה יציב; ואז אמרה, ונדמה לי שהצלחתי
להבחין בדמעות בעיניה או אולי רק לחלוחית, אבל משהו נצנץ שם:
"ודווקא אתה נראה לי בחור נחמד, כן, מצאת חן בעיני, אני חייבת
להודות, וגם אתה נראה טוב כזה, אני מתכוונת ללב טוב, וחבל שככה
יצא... אתה מבין, אני גרה באזור יהודה, כן, בהתנחלות ממש, אתה
בטח פוחד בכלל להתקרב לשם, וגם יש לי דיעות ימניות." ובדיוק אז
רציתי לאמר לה שגם אם היתה גרה בשכונה שמוקפת מחבלי חמאס, גם
אז הייתי נוסע עד אליה רק בשביל להיות עימה ולו לזמן קצר בלבד.
אך איפה, ההפתעה שבדבריה, השינוי הפתאומי שחל במצב, שיתק אותי
ובקושי הצלחתי לעשות כמה תנועות בידים, אך מילים לא יצאו מפי,
החנוק בדמעות; הנחתי את ידי לצידי ושתקתי במבוכה, לאחר הכנסתי
את ידי לכיסים, ושוב הוצאתי אותם - היו לי מכנסים עם הרבה
כיסים וכל פעם החלפתי - פעם מקדימה פעם מאחור וגם התכופפתי
לכיסים למטה.

הסומק בפניה דעך מעט והיא המשיכה: "אתה לא רוצה אותי נכון?!
נו, זה היה ברור, כאן בצפון תל אביב שאני אמצא מישהו שבאיזו
שהיא צורה קרוב לדעותי, שיוכל להזדהות איתי במשהו, אין סיכוי.
אבל תגיד לי משהו, אבל את האמת אני רוצה לשמוע ממך, אתה נראה
לי בחור הגון, אז אני יכולה לצפות ממך שתענה לי בכנות - מה, זה
חטא להיות מתנחלת, תענה לי, זה לא לגיטימי, זה עבירה על החוק
שלכם?! תגיד לי, תדבר כבר, תאמר לי משהו..." וכשראתה שאני
ממשיך לדמום המשיכה בשטף: "מה לא בסדר אצלי?! רק שומעים שאני
מתנחלת וכבר בורחים. ואני דווקא רציתי להכיר בחורים מחוץ לישוב
שלי, מחוץ למסגרת הקרובה, להיפתח לחברה הישראלית, להכיר דברים
אחרים, לגלות, לחשוף... אבל רק שומעים וכבר בורחים כמפני
מצורעת."

היו לה דמעות בעינים, והיא יבבה והשתנקה כמה פעמים במהלך
דיבורה, והפעם אני בטוח בכך. היא הרימה את קולה וזעקה בכל
סדוק, ואני ניסיתי כל הזמן לזוז לאיזור פחות מואר ורחוק יותר
מדירות השכנים, היינו ממש מתחת למרפסות, וחששתי שהשכנים באיזור
השקט הזה, יצאו למרפסות לראות את הסצנה; והיא פירשה זאת כאילו
שאני רוצה לברוח ולנטוש אותה כך לנפשה, ולכן כל הזמן רדפה אחרי
ומשכה בחולצתי, ואמרה שאני לא יעז לעזוב אותה כך עכשיו, במצב
שהיא נמצאת בו.

באיזה להט היא רשפה את הדברים, ומעיניה היפות כל כך פרצה
הלהבה, ואני משתאה וכל כך רציתי לחבקה, אך עמדתי כמו אידיוט,
עמידה לא יציבה, נשען על מעקה שמצאתי לידי; וכשכעת שתי ידיה על
מותניה, כמו איזו מכי"ת, המשיכה: "אתם התל אביביים השמאלנים
האלו, אומרים שאני 'קיצונית' וזיהו בהינף מילה אחת מנדים אותי
מקהלם, ופוטרים עצמם מהתמודדות אמיתית עם דעותי; תגיד אתה, אני
קיצונית, אה?! אני שואלת אותך, תענה לי כבר! כן, אני נגד מדינה
פלשתינאית, נו אז מה, זה כבר הופך אותי לקיצונית? לפני כמה
שנים מי שהיה בעד מדינה פלשתינאית נחשב לשמאלן קיצוני, סהרורי,
אפילו בוגד, ואילו עכשיו, כאילו מה קרה כבר בכמה שנים האלו
שהכל התהפך ככה... אני מרגישה כאילו שאני עומדת במקום והמדינה
בורחת לי מהידים, נוטשת אותי, מרגישה זרה במכורתי האהובה,
בודדה במערכה על ארץ ישראל."

והיא המשיכה: "חה... ודודתי עוד אמרה לי שאתה 'מיוחד' כזה,
כותב, כן היא אמרה שאתה כותב, חה חה חה, על מה אתה כותב בכלל,
בטח על הפלשתינאים המסכנים, על הכיבוש, אה?! אין כאן איזה ימני
לרפואה, שיהיה לי איזה סיכוי איתו?!" חייכתי והנהתי מעט בראשי
והיא הבחינה בכך ואמרה: "מחייך אה, גם אתה מאלו שקוראים
לשכמותי 'קיצונית'?! אתה שייך למחנה הזה בטח, איזו שפה משותפת
עשויה להיות לי עם אחד כמוך..."

וכל כך רציתי לדבר ולאמר לה משהו, אך גודש הרגשות הציף את
כולי, מחנק בגרון, דמעות החלו לבצבץ בעיני ועמדתי משותק וחסר
אונים מול היופי הזה. לאחר בעטתי באבנים שהיו על הרצפה, סבבתי
מצד לצד עם הראש כפוף מטה, תלשתי עלים מהשיחים, הייתי חסר
מנוחה ואובד עיצות; איבדתי את הצפון, היא שמטה ממני את המצע
שעליו התנהלתי; כל ההנחות בטלות ומבוטלות ועכשיו צריך שינוי
אסטרטגי, למי יש כח לכך, במצבי...

והיא, רהוטה מתמיד, קצת מבולבלת, מקוטעת, אך חדה כתער, המשיכה:
"לא רציתי ללכת בתלם, הלכתי ללמוד עיצוב, קולנוע, כותבת שירים,
יצירתית כזו, לא כמו כולם בעדר; ואני חשבתי שאתם חברה 'פתוחה',
לא 'סגורה' כפי שאתם טוענים עלינו - איזו צביעות! רציתי להכיר
מישהו לא מהסביבה הקרובה שלי, לא חלילה איזה חילוני גמור,
שמאלן, אי אפשר יהיה להסתדר איתו, אבל אחד שיהיה לפחות עם
דיעות קרובות; אבל עכשיו מה נותר לי, אין אהבה, אין שקט.
והוריי יושבים לי על הנשמה - מתי תתחתני כבר?! והם צודקים, לא
טוב לי, חסרת מנוחה."
4. אני חיה לי מיום ליום, אנשים מתחתנים סביבי גם אני רוצה
קצת לנוח - חנוך לוין.

עוד אמרה: "כבר בת 27, כל חברותי כבר נשואות, והפוטנציאל
למציאת חתן מהקבוצה הקרובה הוא קטן ביותר; אז מה יהיה איתי, מה
יהיה, תגיד אתה, אפילו שאתה לא מעונין בי, לא מעונין להכיר
מתנחלת, בסדר, נעזוב את זה, אבל לפחות תעזור לי, תעזור ליהודיה
אחת, אובדת דרך שנקרתה בדרכך, תן איזו תשובה, או לפחות עצה, מה
אני אמורה לעשות עם עצמי, אה?! לא תושיט יד ליהודיה טובעת
שזועקת הצילו!!! תתעלם, תמשיך בנתיב חייך הרגיל... תגיד, מה
היית עושה במקומי?!"

דיברה בזעם, בעיניה היוקדות, אקסטטית, בקול רם, והבחנתי באורות
שנדלקו בכמה מרפסות, ונשמעו תריסים נפתחים, רעשים ותזוזות,
וחששתי שהשכנים יגיעו לצפות בהצגה.

אמרה: "כן, שמתי לב איך כל הפגישה בפאב, אלצת עצמך לאמר לי כמה
מילים, מטעמי נימוס, כמובן, חצאיי משפטים כאלו, משפטים שבורים,
מתחיל משפט ופתאום מפסיק באמצע, ואני צריכה לנחש מה ההמשך, מה
זה חידון נושא פרסים? לא נאה לך לשוחח עם אחת כמוני, ופתאום
בורח בתירוץ עלוב לשירותים, חצי שעה היית שם. מה חשבת שאני
טמבלית, אם לא תל אביבית אז לא מבינה כלום, אבל שתדע לך סנוב
יקר, אני מבינה, בחיים אני מבינה, כן בחיים האמיתיים לא
הוירטואליים; אתם חיים בטלוויזיה, בתוך הקופסה שלכם, לא
באמת... העיר ללא הפסקה שלכם, חה, חה, חה, העיר עם ההפסקה
הגדולה ביותר מהחיים, אין פה חיים, יש כזה כאילו, בלוף... על
אהבה שמעתם כאן אצלכם, או שזה רק בגדר שמועה; לא בסרטים או
בהצגות, באמת ביומיום, יש דבר כזה כאן? אבל לא באמת חיים, לא,
זה לא, אתה מבין בכלל על מה אני מדברת, אתה יודע מה זה
חיים?!"

היא התלהטה והסמיקה, שני לחייה אדומות כגוון הארגמן, דיברה
בליווי תנועות ידים מהירות באוויר, והתיק הקטן שלה התנועע מצד
לצד, מפעם לפעם השיער נפל לה על העיניים והיא העיפה אותו
במחוות ידיה החינניות - איזו תנועה, איזה שיק... ואני חשבתי
שבכל רגע אני הולך להתעלף מרוב יופי.

והיא המשיכה: "תל אביב, מרכז התרבות של המדינה, חה חה חה...
הלכתי פעם להצגה עם חברה, כמה שנאה עצמית נשפכה שם, פלשתינאים
מדוכאים וחיילים אכזריים - זיהו, רק זה מה שיש לכם בראש, אין
חיים חוץ מזה, כלום; וכי אין יותר סיפורים, נגמרה היצירתיות?!
ולעומת זאת, כשהציגו אצלנו בהתנחלות, שחקנים עולים מרוסיה, אז
נהנתי, הצגה של צ'כוב, אתה מבין, הצגה מהמאה התשע עשרה יותר
רלוונטית לחיים שלי מהבררה שלכם! אולי מהעולים הרוסים תבוא
הישועה, כמו בעליות הראשונות..."

שכנה יצאה מהבלוק של דודתה, וכנראה הספיקה לשמוע איזה חצי משפט
מההרצאה שלה, עברה לידינו, הביטה בה ומיד עברה אלי, במבט נוזף,
פולני כזה, כן היא נראתה פולניה, ככה כבת חמישים, אני מכיר את
המבטים הללו, שמסתכלים עליך מגבוה, במבט משפיל, כאילו אומרת:
'איך אתה מעז', ומצווה עליך לעשות מעשה, לנהוג כשורה, נכון,
כמו שצריך; הו כן, אני מכיר את המבטים האלו, אתם יכולים לסמוך
עלי, יש לי כמה דודות פולניות כאלו. היא עברה אותנו ועקבה אחרי
במבט הזה, לאחר המשיכה בצעדים מהוססים משהו, הלכה כמה צעדים
ופתאום חזרה על עקבותיה לכיווננו, ופנתה אלי: "שמעתי קצת, כמה
משפטים מהמרפסת... אין לך לב, מה איתך תגיד, איך אתה יכול
לעזוב אותה?! אתה לא רואה שהיא אוהבת אותך, למה אתה לא רוצה
אותה, תראה איזו חמודה שהיא, השיינה מיידלע - מי לא היה רוצה
שתהיה לו אשה כזו! חבק אותה מהר וקח אותה לטיול בעיר, תתנצל
בפניה, תרצה אותה, תפייס אותה, תקנה לה גלידה גדולה! מה אתה
עומד כמו אידיוט?!" רק היא חסרה לי כאן, הסמקתי ולא ידעתי את
נפשי, הבטתי בה במבט מטומטם והבחורה אמרה לה: "עזבי, זה לא
יעזור, זה מקרה אבוד בשבילי." השכנה עזבה בצעדים מהירים בליווי
תנועות ידים שביטאו יאוש וכעס.

שוב נותרנו שנינו, והיא המשיכה, מיבבת: "אני עם השטויות שלי,
רוצה להיות מיוחדת, לא בנאלית, לא שגרתית, רומנטיקה בראש שלי,
להתחתן מאהבה, לא סתם כי צריך - כנראה שראיתי יותר מדי סרטים
וקראתי ספרים, מי יתחתן איתי עכשיו, אני אבודה... אך כעת אני
מבינה, אמנם באיחור, אבל מבינה - קשה להיות מיוחד, משלמים על
זה מחיר כבד; אבל די, זה כבר נמאס, אני לא יכולה יותר לשאת
בנטל", ולבסוף התיפחה: "ואתה דווקא נחמד, למרות שלא דיברת
הרבה, נראה שיש על מה לדבר איתך... אבל..."

ואז בעודה מתיפחת ומדברת עם תנועות ידים לא ברורות, תיקה מטלטל
הלוך ושוב, חזרו והציפו אותי מאורעות הערב: הזהירות שלא לדבר
על פוליטיקה, התסכול בפאב, ה'אתלט' שקפץ לי לתוך התא בשירותים
ולבסוף ה'אני מתנחלת' הזה שלה... הכל פתאום נדחס במוחי, זה על
גבי זה בלחץ, כמו בקופסת סרדינים, והרגשתי שראשי הולך להתפוצץ
בפנים בכל רגע; לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו זמן, זעתי באי
נוחות, בעטתי באבנים שעל המדרכה, התחלתי לקפוץ קצת במקום בכדי
להשתחרר מהלחץ, אך רגע לאחר מכן, כשהיא נבטת מולי, עדיין בשלה
- מדברת בלהט, עם תנועות ידים, עיניה מבהיקות, השיער שנופל לה
כל הזמן על הפנים - כל המחזה הזה העלה חיוך על שפתי שעד מהרה
הפך לצחוק, והצחוק גבר והתגלגל, צחוק סוחף וממכר, עד שפשוט
תפסתי צחוק הסטרי, חסר שליטה, התפקעתי מרוב צחוק, לא הייתי
מסוגל להפסיק, אחזתי בבטני, התקפלתי ולבסוף צנחתי על הרצפה
בצחוק מהדהד. והיא, קטעה את שטף דיבורה, הרסתי לה את השוונג,
תחילה ניסתה לאמר משהו לא ברור, אך מיד לאחר מכן פסקה מבכיה
ונאלמה דום במבוכה.

לאחר קרבה אלי כשאני שרוע ומתפקע מצחוק, ואמרה: "נוסף לכל גם
צוחק עלי! ככה..." עשתה תנועות מבולבלות בידיה ולאחר רקעה
ברגליה בחוסר אונים עד שפרצה בבכי. וכשראיתי אותה כך עם
התנועות שלה, מיבבת, צחקתי הרבה, הו כמה שצחקתי באותו רגע, ככה
צחקתי::))) זה טוב מדי פעם לצחוק ככה, לנקות את הנשמה.

ואז שבה לדבר בכעס ולהתיפח והחלה לבעוט בי, בוכה ובועטת, וזה
רק הגביר את הסטריית הצחוק שלי; איזה שינוי עבר עלי, מהפך -
מבירא עמיקתא לאיגרא רמה - ועוד איזו רמה - בחורה עם קלאס
בועטת בי בעיטות אהובות ומתוקות מדבש... חיבקתי את רגליה עד
שעצרתי את בעיטותיה, ונשקתי לרגלים הענוגות, בעודה מנסה להמשיך
לבעוט בי, ולחשתי לה כשכבר הצחוק הולך ודועך: "לא, אל תעזבני
לעולם..." והיא: "מה הוא מדבר?! הוא השתגע לגמרי..." ואז
בדיוק, הגיחה מתוך החשיכה השכנה הפולניה ההיא, שקראה לה בקול:
"זיהו תפסי אותו חזק, הוא מאוהב בך נואשות, אחזי בו לפני
שיתחרט, אצלי זה הסתיים אחרת, הוא עזב ולא חזר ועכשיו אני
תקועה עם איזה שמנדריק, לך יש יותר מזל ממני!" אמרה ודמעות
ניגרו מעיניה: "צפיתי בכם מרחוק, שם מאחורי השיח ההוא, רציתי
לראות איך זה יסתים; וכמה טוב שחזרתם יחד, איפה תמצא אשה כזו,
אין היום הרבה כמוה, איך בכלל חשבת לעזוב אותה, אם לא היית
חוזר אליה היתה לך כבר בעיה איתי, היית חוטף כהוגן..."

קמתי עדיין מחייך והיא משתוממת, מנסה לפענח את שחוזות עיניה,
ואמרתי לה: "אני רוצה שתדעי, מתנחלת נפלאה, שבלבבי כבר
התנחלת... בואי..." חיבקתי אותה וחשתי את גופה הרועד עדיין ואת
ההשתוממות הגדולה שלא משה לגמרי מפניה, והיא אמרה: "מה זה, מה
קורה פה, אתה רוצה אותי באמת?!" אמרתי: "רוצה... רוצה", ולחשתי
לה שגם אני ימני, אולי אפילו קיצוני, אבל נעזוב את הקטנוניות,
שנינו חייכנו והיא אמרה: "אז אתה תרצה להפגש איתי שוב?"
גמגמתי: "...כן, בטח, איך לא..." נשמתי את שיערה וחיבקתי אותה
בחום, וחשבתי שכל הסבל הזה שעברתי, לא היה לשווא.

השכנה הצטרפה וחיבקה את שנינו ולאחר הוסיפה כשעיני כולנו
דומעות: "בזמן שצחקת, כמעט ולא יכולתי להתאפק ורציתי לבוא
לעזור לה להחטיף לך, אבל היתה לי איזו תחושה שהולך להיות כאן
איזה סיפור, סיפור עם סוף טוב, אולי זה בגלל שאני קוראת הרבה
ספרים - זה בא לי ככה פתאום לחשוב שיצא מזה משהו טוב... ושלא
תעז לעזוב אותה שוב, אה!" נפנפה אצבעה מולי. ההיא בכלל חשבה כל
הזמן שאני רוצה להפרד ממנה, לך תספר לה את כל הסיפור הזה
מהתחלה; אז הבטחתי לשכנה החמודה הזו (כן, יש גם פולניות חמודות
- עובדה!) שאכתוב את הסיפור, ככה שהיא תוכל לקרוא ולהבין מה
קרה, הרי אמרה שאוהבת לקרוא, אז הנה...


מקורות:


1. אני רואה אותה בדרך לגמנסיה/יעקב רוטבליט:
http://arik220.tripod.com/shirim-kama/2/14.htm
(עקב אילוצים טכניים באתר, יש להחליף מקף רגיל במקף תחתון
לצורך קבלת הכתובת הנכונה)
2. יד ענוגה/זלמן שניאור:
http://www.shirim.net/10/37.htm
3. הכניסיני תחת כנפך/חיים נחמן ביאליק:
http://www.shirim.net/05/v32.htm
4. כשאת עצובה/עמיר בניון, כולל קטע מוזיקלי מהשיר:
http://www.shirim.net/003/001/002.htm
5. אני חיה לי מיום ליום/חנוך לוין:
http://mornor11.tripod.com/1/7.htm